הידיים רעדו מקור, הרגליים נצמדו זו לזו בניסיון לשמור על מעט חום, והשעות המשיכו לחלוף. בלילה חורפי של חודש ינואר, אחרי נסיעה ארוכה עד לבסיס חיל האוויר באילת, מצאו את עצמם איתן קדוש וחבריו עומדים מחוץ לשער, בלב המדבר, כשבידיהם עוגת יום הולדת. הם הגיעו עד לשם בשביל לוחמת שחגגה הרחק מהבית, אבל איש לא הסכים להכניס אותם.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
גם אחרי שלוש שעות של המתנה בקור המקפיא, כשהדרך הארוכה חזרה עוד לפניהם, הם סירבו להסתובב ולחזור הביתה. בסופו של דבר נמצא קצין שהסכים להעביר את העוגה, ורק כשקיבלו שיחת טלפון מהלוחמת ושמעו את חבריה חוגגים לה ברקע, יכלו לנשום לרווחה. "אמרנו, זה לא ישבור אותנו, אנחנו ניכנס, אנחנו נגיע, ואם אנחנו לא נגיע אישית, העוגה הזאת תגיע ליעד שלה", סיפר קובי לוי חבר צוות "מפנק האריות".
הסיפור הזה, על עוגת יום הולדת אחת שעשתה דרך ארוכה כל כך, הוא רק הצצה קטנה לחייו של איתן קדוש, המכונה "מפנק האריות". את שעות היום הוא מבלה בעבודתו ב"מעבדה שלנו", שם הוא עוסק בבניית חדרי ישיבות, אבל כשהוא מסיים לעבוד, הוא לא ממהר הביתה לנוח. כבר 12 שנים, בזמן שרובנו חוזרים מהעבודה, מתרווחים על הספה ונרגעים מול הטלוויזיה, קדוש דווקא מעמיס את הרכב יחד עם חבריו בכל טוב ויוצא לדרך, לפעמים למרחק של מאות קילומטרים, רק כדי להעלות חיוך על פניהם של הלוחמים.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
הרכב עמוס בארגזי ממתקים, בציוד שהחיילים זקוקים לו ובשלל פינוקים שנועדו להעלות חיוך על פניהם. אבל דווקא המחוות הקטנות ביותר, כמו עוגת יום הולדת שמגיעה עד לקצה הארץ, מצליחות לרגש יותר מכול. מאחורי הנסיעות הארוכות מסתתר סיפור גדול בהרבה, על אדם שהחליט להקדיש את זמנו וכספו למען הלוחמים, ועל חבורה של אנשים שהצטרפו אליו בדרך והפכו את הנתינה לחלק בלתי נפרד מחייהם.
מדאגה של אב למפעל חיים
כדי להבין איך הכול התחיל, צריך לחזור 12 שנים לאחור, לקיץ 2014, בעיצומו של מבצע צוק איתן. בנו של קדוש נלחם אז ברצועת עזה, והוא, כמו כל אב שבנו נמצא בחזית, התקשה לעצום עין בלילה. הדאגה גברה כשנודע לו על נפגעים בגדוד שבו שירת בנו, והלילות הפכו לארוכים במיוחד. "שלושה ימים לא ישנים דקה", הוא נזכר, ומתאר כיצד דווקא מתוך חוסר האונים נולד הרעיון שלימים יהפוך למפעל חייו: "ואז בעצם אני מנסה לחשוב יצירתי, וחושב לעצמי שהכי נכון זה לפנק לוחמים".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
מה שהתחיל כניסיון של אב מודאג למצוא מעט מזור, הפך ברבות הימים למפעל חיים מרגש. "אז בעצם אני מגיע לפנק אותו, ואני שם לב שזה עושה לי טוב, שפתאום זה מרגיע אותי", הוא משתף, ומוסיף כי המפגש עם לוחמים נוספים העניק לו תחושה דומה. מאז, גם כשבנו כבר אינו הסיבה לנסיעות, הוא ממשיך להגיע אל החיילים בכל הזדמנות.

"יוצאת משם ובוכה": הסרטונים שהחזירו את החיים לחנויות שנשכחו
רק לאחרונה קיבלה הפעילות גם מסגרת רשמית, עם רישומה של עמותה. "עכשיו המדינה החליטה להכיר בנו, ואנחנו מה שנקרא עמותה רשומה מוכרת", מספר קדוש, אבל נדמה שההכרה הרשמית היא לא מה שמעסיק אותו בשעות הארוכות על הכביש. הוא עסוק הרבה יותר בשאלה אם הלוחמים קיבלו את מה שביקשו, אם חסר להם משהו, ולאן יצטרכו להגיע בפעם הבאה.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
כאמור, קדוש כבר מזמן לא עושה את הדרך הזאת לבדו. במהלך השנים הצטרפו אליו חברים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהעשייה, וכשאנחנו עולים איתם לרכב, קשה לפספס את החיבור ביניהם. הם צוחקים, מתבדחים ומחליפים סיפורים מהנסיעות. "הם המשפחה שלי. הם לא חברים שלי, הם יותר מהמשפחה שלי. אלו אנשים שהם הכי קרובים אליי", מתאר קדוש בהתרגשות.

"דווקא עכשיו": המשפחות שעברו להתגורר בקיבוץ הכי קרוב לעזה
שתי יריות שלא עצרו את המסע
כדי להעלות חיוך על פניהם של הלוחמים, צוות "מפנק האריות" לא פעם סכנו את חייהם, ובאחת הנסיעות קדוש אף מצא את עצמו תחת אש. "באתי לסגור את הבגאז' ואז ירי על הרכב. שתי יריות על הרכב. אפילו ראיתי הבזק", הוא משחזר, ומודה כי גם אחרי שנים של פעילות בשטח, הרגע הזה הצליח להבהיל אותו.
התקרית המבהילה גרמה לו לשקול, ולו לרגע, אם המחיר שהוא עלול לשלם אינו כבד מדי. "יכול להיות שבאותו הערב קצת חשבתי על זה", הוא מודה, אך המחשבות הללו התפוגגו במהירות: "אתה פוגש חבר'ה מדהימים, את מיטב בנינו. והילדים האלה ראויים לאהבה הזאת, אז אנחנו באים לתת אותה".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
אולם לצד החיוכים והחיבוקים, יש גם זיכרונות כואבים שקדוש נושא איתו לכל מקום. במהלך השנים הוא נקשר ללוחמים רבים, וחלקם כבר אינם בין החיים. כשהשיחה מגיעה אל החיילים שנפלו, קולו נשבר והוא מתקשה להסתיר את הכאב: "הם באים אליי בלילה. הם באים אליי, לא מעט, כל החבר'ה שנפלו, לפני שאני נרדם, באים להגיד לילה טוב". את התחושות שמציפות אותו ברגעים האלה הוא מתאר בשלוש מילים: "עצב, צער וגעגוע".
"מה קשור פה עכשיו שמאל וימין?"
במשך 12 השנים שבהן הוא נוסע בין בסיסים ומוצבים, קדוש פגש לא רק אלפי לוחמים, אלא גם אינספור ישראלים שבחרו לפתוח את ביתם ואת ליבם למענם. "לא יודעים שעם ישראל הוא מופלא, ולא מספיק מציירים אותו נכון", הוא פותח, ונזכר במחזה שנחרת בזיכרונו: "אני פגשתי 50 אמהות עם סירים. אבות מביאים שולחנות, ובאים גדודים".
הלב הרחב של עם ישראל, שאותו זכה להכיר מקרוב לאורך שנות פעילותו, גורם לקדוש להתרעם על האופן שבו מוצגת החברה הישראלית בתקשורת. "זה עם ישראל. למה לא מדברים על זה? למה לא מספרים את זה? מה קשור פה עכשיו שמאל, ימין?", הוא תוהה בכאב, ומבקש להזכיר את מה שהוא רואה מדי יום בשטח: "יש פה עם מרהיב ביופיו. יש פה אנשים שהם יודעים לפתוח את הלב בזמן הכי נכון".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
את המשמעות של כל אותן נסיעות אפשר להבין גם משיחת וידאו אחת שמתקבלת במהלך היום. מעברו השני של הקו נמצא לוחם שמחייך אל קדוש וחבריו ומבקש להודות להם: "זה ממלא אותנו. זה נותן לנו הרבה כוח".
קדוש מקשיב, אבל מסרב לקחת לעצמו את הקרדיט. עוד לפני שהשיחה מסתיימת הוא ממהר להחזיר את התודה למי שנמצא בחזית: "התודה הגדולה היא לכם. והאהבה הגדולה היא לכם. ואנחנו לא עושים שום דבר חוץ מקצת אהבת חינם".
כשהמפגש האחרון מסתיים, החיבוקים מתארכים עוד מעט לפני הפרידה. הארגזים שהיו עמוסים בתחילת היום כבר התרוקנו, ועל המושבים נשארו רק הדברים האישיים של חברי הצוות. קדוש מתיישב שוב ברכב, חבריו מצטרפים אליו והם יוצאים לדרך הביתה, אל המשפחות ואל שגרת החיים שהמתינה להם כל היום. בקרוב הרכב יתמלא מחדש, ועוד נסיעה תצא לדרך.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
לפני 12 שנים, כשהיה אב שלא הצליח להירדם מרוב דאגה לבנו, קדוש יצא אל החיילים כדי למצוא מעט שקט לעצמו. מאז הוא ממשיך לנסוע, גם כשהדרכים ארוכות, גם כשהן מסוכנות, וגם כשהזיכרונות מכבידים על הלב. הבן שלו כבר אינו הסיבה לנסיעות, אבל בדרך הצטרפו אליו עוד אלפי בנים, והוא ממשיך להגיע אליהם, לפעמים עם ציוד שחסר, לפעמים עם עוגת יום הולדת, ותמיד עם חיבוק של אבא.
