הרכב השרוף והמנופץ עדיין שם. גם הגדר, השבילים והמיגוניות שפזורות מדי כמה מטרים ממשיכים להזכיר מה קרה כאן בבוקר 7 באוקטובר. בכרם שלום, הזיכרון אינו סיפור רחוק מן העבר, אלא חלק מהנוף.
הפינוי תחת אש והלחימה בכרם שלום: סיפור הגבורה של יאיר ויזנר
אבל דווקא במקום הזה, שניצל מטבח איום בזכות גבורתם של חברי כיתת הכוננות ומספר לוחמים, מתחילים לנבוט חיים חדשים. ילדים רצים יחד בין הבתים, משפחות פורקות ארגזים, ובשולי הקיבוץ, לצד המבנים הזמניים, כבר עובדים הכלים על השכונה הבאה.
"יש מקומות שצריך אותנו – אז הולכים עם הפחד"
שלוש שנים אחרי הטבח, תשע משפחות בחרו לעשות את מה שנראה מנוגד לאינסטינקטים של כולנו – דווקא אחרי התמונות הקשות של ילדים וקשישים שנחטפו ממיטותיהם בעוטף, הן החליטו לנטוע את שורשיהן בכרם שלום, הקיבוץ הקרוב ביותר לעזה.
דווקא את היום שאחרי השבעה באוקטובר אסור לנו לשכוח
אצל שירה אנגלר, מאפרת כלות, הרעיון לעבור לקיבוץ נולד כמעט ברגע. "היינו במאהל של פורום הגבורה, בשיחה על עמיחי ויצן שנהרג פה, בכיתת הכוננות. סיפרו לנו על עמיחי ועל כרם שלום, קיבוץ בעוטף, קהילה מעורבת של דתיים וחילונים. ומאז התלהבנו. אמרתי לבעלי: 'וואי, בוא נעבור'. הוא אמר: 'יאללה'. וזהו, מאז פשוט התחלנו את התהליך של להתקבל לפה'", שיחזרה.
שירה ובעלה הגיעו לקיבוץ מגוש עציון, וגם היא הודתה שהפחד לא נעלם. "יש מקומות שיותר, יש מקומות שפחות, אבל בסוף הסכנה קיימת. ויש מקומות שיותר צריך אותנו – אז הולכים עם הפחד".
גם בעבור אביטל גיטלר, מיילדת, המעבר דרש לא מעט ויתורים. היא התרחקה ממשפחתה וממקום עבודתה בבית החולים סורוקה, ובעלה, שמנהל עסק עצמאי, נדרש לבנות מחדש חלק מהשגרה שכבר יצרו. "אני ממש זוכרת את אבא שלי אומר: 'אבל למה? מה תעשו שם? מה חסר לכם פה?'".
"אין לי מילים": בקשת הסליחה של מיה שם 3 שנים אחרי שנחטפה
גלעד ואביה יהלומי כבר סימנו את כרם שלום כאפשרות עוד לפני 7 באוקטובר, ואף היו אמורים להגיע לסיור במקום ימים ספורים לאחר מכן. הטבח עצר את התוכניות לזמן מה, אבל למרות הכל, הם לא וויתרו.
"יש פה קסם"
כשנכנסו לבסוף בשער הקיבוץ, גלעד סיפר שהחיבור היה מיידי: "נפתח השער, הסתכלתי על אשתי באוטו ואמרתי: 'זה המקום'. יש פה איזה משהו מיוחד, איזה קסם כזה בקיבוץ. האנשים, המקום, האווירה".
את השינוי שעובר כרם שלום, עמיחי שינלר חווה על בשרו. ב-7 באוקטובר הוא נפצע אנושות כשהגן בגופו על דלת הממ"ד והציל את משפחתו. שלוש שנים אחר כך, הוא רואה את המקום שבו כמעט נרצח מתמלא שוב במשפחות ובילדים.
"לאורך כל הדרך היה ברור שנחזור", סיפר. "אם עברנו את כל הדבר הזה, אנחנו יכולים לגדול ולהתפתח ולצמוח יותר ויותר. ההגעה של המשפחות החדשות נותנת לנו עוד כוח, עוד אנרגיות".
"זה הניצחון שלנו"
בעיניו, הצמיחה של כרם שלום לא נמדדת רק במספר המשפחות שמגיעות אליו, אלא גם במה שהמקום מבקש לומר על החברה הישראלית כולה. "בסוף, האמירה של כרם שלום, של דתיים וחילונים, דווקא כשאנחנו עומדים רגע לפני בחירות, היא שעם ישראל, עם ההבדלים ועם הדברים השונים בין אחד לשני, יכול לחיות אחד עם השני, ובטוב, בנעימים ובשמחה".
והצמיחה שעליה הוא מדבר כבר נראית בשטח. לצד המבנים הזמניים שבהם מתגוררות המשפחות שהצטרפו לקיבוץ, הולכת ונבנית שכונה נוספת ובה 14 יחידות דיור.
"זה גם מרגש ברמה האישית, שיהיה לנו בית לגור בו, וגם ברמה הלאומית – שיש בנייה, יש עתיד, יש התחדשות במקום הזה", תיארה גיטלר. "זה הניצחון שלנו".
נראה שלמרות הפערים והרקע השונה, המילים שבוקעות מגרונם של התושבים החדשים כמעט זהות. "אנחנו פה כי יש לזה משמעות. אנחנו לא פה סתם… כי איפה שהמחרשה תעבור – שם הגבול יעבור", אמרה גיטלר.
ויהלומי, מבלי שתיאם איתה, ניסח כמעט את אותו הדבר וסיכם במשפט אחד את תחושת השליחות שמלווה את המשפחות שהגיעו לכאן: "כמו שאומרים, איפה שעובר התלם האחרון – שם ייקבע הגבול. אנחנו חייבים להיות נוכחים פה, חייבים להיות חלק מזה".
