"כשיש ספק, שאלו את האירופאים – ועשו בדיוק את ההפך", נוהג לומר פרופ' דן שיפטן בכיתתו כראש התוכנית הבינלאומית ללימודי ביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה, בה קיבלתי תואר שני בהצטיינות. שיפטן ידוע לכל בשל היותו ביקורתי כלפי אירופה הפרוגרסיבית והפוסט-לאומית, מלאת רגשות האשמה הקולוניאליים, השבויה בנטייתה המדינית הפציפיסטית.
לשיטתו, המוסר האוניברסלי בו היא דוגלת הינו מופשט ומנותק, אמונתה בפתרונות דיפלומטיים תמימה מידי, ויחסה לישראל קיצוני דווקא בעקבות אי קבלתה את תכתיבי הפרוגרס. לדבריו, תפיסת העולם שנטמעה בה לאחר מלחמות העולם עוררה בה חשדנות יתרה כלפי כוח עצמאי, הביאה להתרחקות מלאומיות בריאה וערערה את סדר העדיפויות שלה.

השמאל דורש שריעה במערב, אבל האם הוא מוכן לשלם את המחיר?
בימים האחרונים שוב עמד על כך שישנו משבר עמוק בציוויליזציה המערבית, שבא לידי ביטוי בחוסר תפקוד של משטרים דמוקרטיים. העולם המערבי לא מוכן יותר להילחם על חירותו, כאשר ה"ברברים" לדבריו משתמשים במנגנוני הדמוקרטיה כדי למוטט אותה מבפנים. אלא שכעת לא מדובר רק ביבשת האירופאית ומצפונה הספציפי, אלא גם בארה"ב של אמריקה.
כעת משתמשים תומכי ופעילי הטרור לא רק בטילים ומנהרות, אלא גם בניו יורק טיימס, ה-BBC, האו"ם ועוד. "המנגנונים האלה בעצם אומרים: הברברי מוגן כי הוא קורבן. קודם כל צריך לתת לו מעמד בכורה", גורס שיפטן ועל כן מוסיף: "בני תרבות תמיד התגוננו בפני ברברים בשימוש בכוח ולפעמים אף במלחמה, בה נפגעים גם אנשים שלא מעורבים בה כלל".
בשלב זה בדרך כלל מתפצלים הקוראים או המאזינים לשניים: אלה שדבריו נתפסים כמתארי מציאות בעיניהם, ואלה הנעלבים בשמם של המגונים בתיאוריו. למרות שלא עם כל דעותיו של הפרופ' הסכמתי בשל היותי שמרנית ממנו, עם זאת מעולם לא התווכחתי. שיפטן הינו בין האחרונים במחנה שלו המשתמש בנתונים הקיימים בעולמנו במקום להיעלב על עצם חישובם.
כאדם המגדיר את עצמו "מפא"יניק" (לפחות בפני כיתתי) הוא אומר בעקביות את מה שהצד השמאלי של המפה הפוליטית בישראל הפסיק לומר בקול: יש לנו אויב ומטרתו פונדמנטליסטית. תרבותו שונה בבסיסה משלנו וערכיו אינם מתיישבים עם שלנו. עיקרי תפיסתם מתבססים על העדפת המוות על פני החיים, שנאת יהודים והתנגדות לשינוי תרבותי וחברתי.
יצוין כי הוא, כמונו, לא טוען כי מדובר בכל ערבי או מוסלמי ולשם כך משתמש באיחוד האמירויות כדוגמה המבדילה בין מתינות מתורבתת לבין תנועות רדיקליות. אוסיף את דוגמתי לכך שתרבויות יכולות להשתנות לרעה אך גם לטובה, כפי שאירע ביפן לאחר אירועי הירושימה ונגסאקי; חברה שעברה דמוקרטיזציה, קידמה זכויות פרט וכן צמצמה שבטיות.
ההיגיון האירופאי וכיום גם האמריקני, לפחות בצד הפרוגרסיבי, לא היה מנחש כי הטלת פצצות או כל הבעת ניציות ביטחונית תוביל לשגשוג ופריחה במדינה שהייתה כה מיליטריסטית, ריכוזית ותוקפנית. אלא ששלום מתוך עוצמה, קשוח ככל שיישמע, מוכיח את עצמו בהזדמנות אחר הזדמנות כמסלול מיטבי בדרך לרגיעה אזורית ולשיפור חברתי כללי.
כיום אנו מכירים את יפן כמדינת איים המהווה מודל לחיקוי של נימוס וכבוד, אחריות חברתית, מסורת ורוחניות. מתרבותם אנו נחשפים בעיקר לאנימה, מאנגה, גיימינג וסושי. זו שהפכה למעצמה תרבותית, שילבה בה מסורת עתיקה מתוך בחירה למתן אותה ולעצב אותה במסגרת הפוליטית הדמוקרטית השלטת. מי בכלל זוכר את יפן האימפריאליסטית?
אולי בשלב זה מוקדם לחלום על ניסיונות המערב ובתוכו האירופאים, האמריקאים והישראלים להכניע את כוחות הטרור ובהמשך לכך להפוך אותם לבעלי תדמית דומה לזו היפנית. אבל ההתחלה המתבקשת היא לדעת להגדיר את הברבריות ללא בושה היכן שאנו עדים לה, גם אם יש מי שיגיד לנו כי זה לא עומד בסטנדרטים המקובלים של זמננו.
