"מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם" (יומא ט, ע"ב). חז"ל לא האשימו את רומא בחורבן. הם הצביעו עלינו. לגיונות טיטוס רק השלימו את מה שהתחיל בבית פנימה. ההיסטוריה היהודית מלאה באזהרות כאלה, ואנחנו קוראים אותן כמעט תמיד מאוחר מדי. בשנת 63 לפנה"ס התחננו שני האחים החשמונאים, הורקנוס ואריסטובולוס, בפני פומפיוס הרומאי שיכריע במאבק ביניהם על הכתר. הוא הכריע, ועצמאות יהודה נגמרה.
מאה ושלושים שנה אחר כך, כשירושלים כבר הייתה במצור, הציתו הבריונים את אוצרות התבואה של העיר כדי לכפות על העם מלחמה (גיטין נו, ע"א). הרעב הכריע את העיר לפני שהחרב הספיקה. וכל זה התחיל, לפי האגדה, במשתה אחד שבו בעל הבית סירב לחוס על כבודו של בר קמצא: "אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים" (גיטין נה, ע"ב).
דורנו עמד במבחן הראשון ונכשל. התמונות מיום הכיפורים תשפ"ד, כשבועיים לפני שמחת תורה, יישארו בזיכרון הלאומי: מתפללים מגורשים מהמרחב הציבורי ומחלוקת פוליטית שהגיעה עד קודשי ישראל. וזה היה רק השיא. לפניו היו חודשים ארוכים שבהם חלקים בחברה ובמערכת הפוליטית לא הסכימו לקבל הכרעת רוב. היו קריאות לסרבנות, איומים לפרק את צבא העם ופגיעה מכוונת בלכידות השורות. בזמן שהיינו עסוקים בעצמנו, האויב מעבר לגדר צפה, זיהה את הסדק וחיכה. את המחיר שילמנו כולנו בשבת השחורה.
מולנו עומד עכשיו המבחן השני. השאלה פשוטה: האם ראשי גוש "השינוי" יכולים לשים בצד אגו, משקעים וחשבונות אישיים ולהקים ממשלת אחדות רחבה של כל הכוחות הציוניים והממלכתיים? יש לנו גם דוגמאות לעמידה במבחן. ביוני 1948, כשהאלטלנה בערה מול חוף תל אביב, אסר מנחם בגין על אנשיו להשיב אש. הוא בלע את העלבון כדי שלא תפרוץ מלחמת אחים. ערב מלחמת ששת הימים, כשהאיום על ישראל היה ממשי, נכנס בגין לממשלת לוי אשכול. יריבים מרים ישבו יחד ליד שולחן אחד, והמדינה ניצחה. זה מה שעושה הנהגה בשעת חירום. (לפחות מנהיגי הימין).
אני לא תמימה. ממשלת אחדות תביא לשיתוק, ולא תסייע בתיקון מערכת המשפט, הריבון האמיתי שמונע מישראל להיות דמוקרטיה אמיתית, ושמונעת מעם ישראל לממש את זכויותיו הלאומיות ומהעם למשול בעצמו, ובהרכב כזה לא נוכל לתקן אותה. ובכל זאת, זה מחיר ששווה לשלם, באופן זמני, כדי לשקם את הביטחון שלנו ולסיים את המלאכה בכל הגזרות. זה בדיוק מה שהמפלגות הערביות מנסות למנוע. ממשלת אחדות, גם קצרה, שתקום לצורכי השעה ומתוך הבנה אילו אתגרים עומדים בפנינו, כבר תהיה טובה יותר. ולפחות דבר אחד היא תשיג, והוא שווה כל מחיר: סוף לחרם המביש שגוש "השינוי" מטיל על נתניהו ועל ציבור בוחריו.
החלופה? ברורה ומסוכנת. גוש "השינוי" לא מחרים רק את בנימין נתניהו. הוא מחרים יותר מ-1.2 מיליון אזרחים שהצביעו לליכוד, ועוד יותר ממיליון בוחרים של המפלגות שתומכות בהנהגתו. אם הגוש הזה יעדיף להקים ממשלה שנשענת על גורמים שאינם מכירים בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, במקום לשבת עם אחים שחלוקים עליו, המסקנה תהיה אחת: לא למדנו דבר. (ויצוין, שלא במקרה הגענו לפלונטר הזה.
רק לפני שבועות ספורים הפך בית המשפט העליון את החלטת ועדת הבחירות המרכזית והתיר לרע"ם ולרשימה המשותפת לרוץ לכנסת. כך נוצר מצב שבו לגוש "השינוי" אין ממשלה בלי המפלגות העוינות. והאירוניה היא שאת אותו בית משפט, שמנע את פסילתן, כנראה לא נוכל לתקן כרגע אם תקום ממשלת אחדות.) זו אותה טעות בדיוק, רק בתחפושת חדשה.
המזרח התיכון לא סולח לחברות מפולגות. האויב לא מבדיל בין ימין לשמאל, בין דתיים לחילונים, בין קפלן לבלפור. מבחינתו כולנו מטרה אחת. רבן יוחנן בן זכאי יצא מירושלים הנצורה בארון מתים כי הבין שהעיר אבודה. הוא ביקש מאספסיאנוס דבר אחד: "תן לי יבנה וחכמיה". הוא הציל את מה שעוד היה אפשר להציל. לנו עדיין יש מדינה, צבא ועם. לא צריך לחכות לארון.
ולכן, שלא תגידו שלא ידעתם. אם גם הפעם השמאל יבחר בחרם, בפילוג ובבריתות שפוגעות בליבת האינטרס הלאומי, הימים האלה יירשמו כנקודת הזמן שממנה התחילה הספירה לקראת השבעה באוקטובר הבא. והוא עלול להגיע מהר יותר משאנחנו מדמיינים.
