מערכת הבחירות האחרונה התאפיינה בהבטחות נחרצות ובהצהרות חסרות פשרות מצד גדי איזנקוט, יאיר לפיד, נפתלי בנט, יאיר גולן ואביגדור ליברמן. כל אחד מהם הציג לציבור את עקרונותיו ואת הקווים האדומים שלו, אך המכנה המשותף המרכזי שחיבר ביניהם היה ברור: להחליף את נתניהו, להדיר את הליכוד ואת שותפיו הטבעיים מהשלטון ולהקים ממשלה חדשה.
אלא שכעת, לאחר פרסום התוצאות, מתברר שהמציאות מורכבת בהרבה מההבטחות. גוש נתניהו הוא הגדול ביותר עם 53 מושבים, גוש איזנקוט מונה רק 48 מושבים, והמפלגות הערביות מחזיקות ב-19 מושבים. לאף אחד מהמחנות אין רוב עצמאי של 61 חברי כנסת. במקום לבחון ברצינות ממשלת אחדות רחבה כפי שכנראה רוצה ציבור כלל הבוחרים, ישראל נכנסה למרוץ אחר חיבורים פוליטיים, פשרות ומשא ומתן עם שותפים שחלקם הוצגו עד לא מזמן כבלתי ראויים לשותפות.
השאלה המתבקשת היא האם העקרונות שהוצגו לבוחרים היו אמיתיים, או שמא נועדו לשרוד רק עד סגירת הקלפיות? האם החרמת נתניהו הפכה למטרה שמצדיקה ויתור על כל עיקרון אחר? כולל פירוק המדינה? מה נשאר מהבטחות הבחירות? איזנקוט, לפיד, בנט, גולן וליברמן ניהלו קמפיין שבמרכזו עמדו גיוס החרדים, שוויון בנטל, אחריות תקציבית ושינוי סדרי השלטון. החרדים הוצגו כמכשול לשוויון, ממשלת נתניהו הוגדרה כבלתי לגיטימית להמשך כהונה, ושותפות עם הליכוד נפסלה מראש.
אולם ברגע האמת החלו להופיע סדקים בקווים האדומים. החרדים הפכו לשותפים אפשריים בממשלה בראשות איזנקוט, בתנאים הנתונים למשא ומתן. במקביל, מתנהל דיון על הסתייעות במפלגות הערביות ועל האפשרות להעניק להן השפעה פוליטית במסגרת הקמת הממשלה. אין פסול בניהול משא ומתן פוליטי. החרדים ונבחרי הציבור הערבים הם חלק מהמערכת הדמוקרטית וזכאים לייצוג. אבל הציבור זכאי לתשובה: האם גיוס החרדים והשוויון בנטל עדיין עומדים בראש סדר העדיפויות, או שהם הופכים לנושאים גמישים כאשר צריך להשיג רוב להחלפת נתניהו? אם הכול פתוח למשא ומתן, ראוי להסביר מה נותר מההבטחות שניתנו לבוחרים?.
החרם על נתניהו אינו תוכנית עבודה
הבעיה המרכזית בגוש איזנקוט היא הפער האידיאולוגי בין מרכיביו. בנט, לפיד, ליברמן, גולן ואיזנקוט מגיעים ממחנות שונים ומחזיקים בעמדות שונות בנושאי ביטחון, כלכלה, דת ומדינה, מדיניות חוץ ומערכת המשפט. מה בכל זאת מחבר ביניהם? ההתנגדות לנתניהו.
אלא שהתנגדות למנהיג אינה תחליף לתוכנית משותפת לניהול מדינה. כיצד יסכימו על המדיניות מול איראן? על עתיד יהודה ושומרון? על היחסים עם ארצות הברית? על תקציב המדינה ועל סוגיות הליבה של החברה הישראלית? הציבור אינו יכול להסתפק בסיסמה שלפיה החלפת נתניהו תפתור את כל הבעיות. יתרה מכך, החרם אינו מופנה רק כלפי ראש הממשלה, אלא גם כלפי ציבור רחב של בוחרי הליכוד והמחנה הלאומי. אי אפשר להתעלם מ-53 המושבים של גוש נתניהו כאילו מדובר בציבור שאין לו מקום בשולחן קבלת ההחלטות.
אחת האירוניות הבולטות במגעים הנוכחיים היא היחס למפלגות החרדיות. במשך שנים הפכו ראשי האופוזיציה את סוגיית הגיוס ואת השותפות החרדית למוקד מרכזי במאבק נגד ממשלת נתניהו. כעת, כאשר נדרשת תמיכה להקמת ממשלה בראשות איזנקוט, החרדים הופכים לכתובת לגיטימית למשא ומתן. האם חל שינוי אמיתי בעמדות החרדים? האם הושגה הסכמה על גיוס ושוויון בנטל? או שמא מדובר בגמישות פוליטית שנובעת בעיקר מהצורך במספרים? אם החרדים יכולים להיות שותפים לגיטימיים בממשלה אחת, מדוע נפסלה מראש השותפות עמם בממשלה אחרת? הציבור זכאי להסבר ענייני, ולא לתשובות המשתנות בהתאם לזהות ראש הממשלה.
לקראת הפגישה עם "ישר" – בליכוד משרטטים את גבולות האחדות
הסוגיה הרגישה ביותר היא האפשרות להקים ממשלה הנשענת על תמיכת המפלגות הערביות. אזרחי ישראל הערבים זכאים לייצוג מלא, אך כאשר מדובר בשותפות פוליטית בעלת השפעה על מדיניות הממשלה, במיוחד בתקופה של איומים ביטחוניים, נדרשת בהירות מוחלטת בנוגע למחויבות לביטחון המדינה ולעקרונותיה כמדינה יהודית ודמוקרטית. ההתפתחויות סביב רע"מ ממחישות את המורכבות.
בעוד איזנקוט חותר לממשלה עם הערבים – נתניהו שוב קורא לאחדות
איזנקוט הציב תנאי לשיתוף פעולה: הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אולם ח"כ וליד אלהושאלה נמנע מלהשיב ישירות לשאלה בנושא בריאיון לתקשורת הירדנית. גם בסוגיית חמאס התעוררה מחלוקת פומבית: דווח כי מנסור עבאס הביע נכונות להכיר בחמאס כארגון טרור במסגרת שותפות פוליטית, אך בהמשך הכחיש שהציע זאת והדגיש כי יש להסתמך על הצהרותיה הרשמיות של מפלגתו. הפער בין הדיווחים להבהרות מחייב תשובות חד־משמעיות. ממשלה בישראל אינה יכולה להסתפק בהבנות עמומות בנושאים הנוגעים לביטחון המדינה.
נתניהו מושיט יד – האם האופוזיציה מוכנה להשיב?
על רקע האתגרים הביטחוניים מול איראן והמציאות האזורית המורכבת, הצעת נתניהו לממשלת אחדות מקבלת משמעות מיוחדת. נתניהו הצהיר: "זהו צו השעה, ואני אמשיך לנסות ולהושיט יד". אפשר לחלוק על נתניהו, לבקר את מדיניותו ולדרוש ממנו אחריות על כישלונות הממשלה. אולם אי אפשר לפסול מראש ממשלת אחדות עימו רק משום שהוא עומד בראש הליכוד. גם נתניהו נדרש להוכיח שנכונותו לאחדות היא מעשית, אך האחריות מוטלת גם על איזנקוט, שקיבל את המנדט ראשון להרכבת הממשלה: עליו להוכיח שהוא מסוגל להנהיג את כלל אזרחי ישראל ולא רק את המחנה שתמך בו.
"לא עם תומכי טרור": מפגיני הימין מול ביתו של איזנקוט | צפו
המציאות הפוליטית מחייבת את מנהיגי המחנות לבחור: האם מטרתם היא להוציא את נתניהו מהשלטון בכל מחיר, גם במחיר של פשרות מרחיקות לכת עם שותפים שבעבר פסלו, או שטובת המדינה עומדת מעל החשבונות הפוליטיים? ישראל זקוקה לממשלה יציבה שתתמודד עם האיומים הביטחוניים, תשקם את החברה, תחזק את הכלכלה ותשמור על האינטרסים הלאומיים.
ממשלה אינה יכולה לקום רק על בסיס התנגדות לאדם אחד, ללא הסכמה רחבה על הדרך ועל סדרי העדיפויות. הגיע הזמן להפסיק את פוליטיקת החרמות והפסילות. ממשלת אחדות ציונית, רחבה ואחראית אינה ויתור על עקרונות, אלא ביטוי לבגרות לאומית ולמנהיגות. לא ממשלה של "רק לא נתניהו", אלא ממשלה שמציבה בראש סדר העדיפויות את ביטחון ישראל, יציבותה ועתידה. המסר המרכזי-קודם כול מדינת ישראל.
