אירוע האלימות החמור בבית הספר מילטון בבת ים החל בתוך כותלי הכיתה, בעקבות ויכוח פוליטי בין תלמידים. הנער שוחח עם חבריו והצהיר: "אני רק ביבי". בתגובה לכך, תלמידה ששמעה את הדברים התפרצה לעברו בצעקות: "ביביסט מסריח".
אלא שהאירוע לא הסתיים בכך. לדברי האם, עם היציאה להפסקה ניגשה התלמידה לבנה והודיעה לו: "אנחנו נגמור את זה רק בקרב", ומיד לאחר מכן התנפלה עליו והחלה להכותו נמרצות. "הבן שלי מודע לזה שאין לו כוח", תיארה האם בכאב. לדבריה, בנה ניסה להימנע מעימות פיזי והתחנן בפניה שתשחרר אותו, אך היא המשיכה לתקוף אותו באלימות.
חמש דקות ללא השגחה: התלמידים הריעו, איש מצוות המורים לא התערב
לטענת המשפחה, התקיפה נמשכה כחמש דקות ארוכות בלב חצר בית הספר, מבלי שנכח במקום מורה תורן. במקום שצוות המוסד יתערב, התקבץ סביב השניים מעגל של תלמידים שעודדו את התוקפת, הריעו וחלקם אף שלפו טלפונים ניידים ותיעדו את המעשה. איש מהנוכחים לא נחלץ לעזרת המותקף, עד שתלמיד אחר הבחין במתרחש במקרה והצליח לחלץ אותו מידיה. העובדה שאירוע כה ממושך התרחש לעיני תלמידים רבים באין מפריע מעלה שאלות קשות על חובת ההשגחה בבית הספר: היכן היו המורים התורנים, וכיצד הופקר ביטחונו של התלמיד במהלך ההפסקה?.
הקורבן נענש: השעיה לשני הצדדים וטיוח המצלמות
גם לאחר שהאלימות נפסקה, המשיכה שרשרת המחדלים. איש מצוות בית הספר לא טרח להתקשר להורי הנער כדי לדווח על מה שאירע, והוא זה שנאלץ לחייג בעצמו להוריו מתוך מצוקה. במקום להעניק לתלמיד הגנה, החליטה ההנהלה להשעות ליום אחד הן את התוקפת והן את הנער שהוכה, בטענה שלא ניתן לדעת מי התחיל בקטטה. כאשר ביקשה האם מקצין הביטחון לצפות במצלמות האבטחה בחצר כדי להוכיח את חפות בנה, נדחתה בטענה שפתיחת המצלמות מתאפשרת "רק בצו בית משפט".
"בסיעתא דשמיא, תלמיד שלא מבית הספר שלח לי את הסרטון הזה", סיפרה האם, שהצליחה לחשוף את האמת בכוחות עצמה בעוד המערכת מתבצרת בעמדתה. בתום יום השעיה יחיד, שבו שני התלמידים אל ספסל הלימודים. לטענת האם, התלמידה התוקפת המשיכה להתגרות בבנה, להשפילו ולפגוע בו מילולית. במצוקתה פנתה האם למפקחת משרד החינוך, שרית אורן, בציפייה שתתערב – אך נתקלה באטימות מוחלטת. בהקלטת השיחה נשמעת המפקחת אומרת לה: "אני מבינה שאת נסערת. אני לא צופה בסרטונים. אני מבקשת לא לפנות אליי בטלפון. את מוחקת את הטלפון הזה והוא מחוץ לתחום".
דלת נעולה פגשה האם גם בעיריית בת ים. כאשר פנתה למנהל אגף החינוך בעירייה והתלוננה על ההצקות הנמשכות, השיב לה: "מה שהילדה אומרת, אין מה לעשות. אי אפשר להגיד לילד איך לדבר". כשנשאל מדוע המקרה לא דווח למשרד החינוך, טען המנהל באופן תמוה: "לא יודע, בית הספר צריך לדווח. זה היה מחוץ לכותלי בית הספר" – קביעה שגויה מיסודה, שכן התקיפה אירעה בתוך שטח החצר.
התלונה במשטרה – וההתעוררות המאוחרת
במשך חמישה ימים ממועד התקיפה, מנהלת בית הספר אף לא נפגשה עם ההורים, והסתפקה בזימונם לפגישה באמצעות הודעת דואר אלקטרוני מהמזכירות. לאור אוזלת היד המערכתית, החליטה האם להגיש תלונה במשטרה ובמקביל הציגה להנהלה את סרטון הווידאו המתעד את האלימות. רק כאשר חזו אנשי הצוות במראות הקשים, חל שינוי ביחסם. "רק אחרי שראו את הסרטון הזדעזעו", סיפרה האם. "שאלתי אותם איפה הייתם? הילד עם התקפי חרדה. הם אמרו לי: 'מצטערים, נבנה לו תוכנית מוגנות'".
אלא שמבחינת התלמיד, ההתנצלות הגיעה מאוחר מדי. כיום הוא שוהה בביתו, סובל ממצוקה נפשית קשה ומהתקפי חרדה, ומסרב בתוקף לחזור לבית הספר.
המקרה בבת ים מקבל משנה תוקף על רקע הוראות חוזר מנכ"ל משרד החינוך, המגבילות פנייה ישירה לפיקוח ומחייבות מיצוי הליכים מול בית הספר. הפרשה הנוכחית מציפה את הכשל המובנה בנהלים הללו: מה אמורים לעשות הורים כאשר בית הספר עצמו מעניש את הקורבן ואינו מספק מענה, הפיקוח מנתק מגע, והעירייה מתנערת מאחריות?
מי שאמור היה להגן על התלמיד הפקיר אותו שלוש פעמים: בחצר ללא השגחה, בהשעיה שהשוותה אותו לתוקפת, ובאטימות בירוקרטית ממושכת שהותירה אותו פגוע ומסוגר בביתו. פנינו לקבלת תגובה מעיריית בת ים משרד החינוך והנהלת בית הספר אך טרם התקבלה תגובה עד למועד פרסום הכתבה.
