יש רגעים בפוליטיקה הישראלית שבהם הצביעות, או לפחות הפער העצום בין ההצהרות למעשים, זועקת לשמיים. המשא ומתן שמנהלות המפלגות החרדיות עם גורמים בגוש השמאל הוא בדיוק רגע כזה. במשך חודשים ארוכים שמענו קמפיין פוליטי אגרסיבי סביב סוגיית גיוס החרדים. ליברמן, לפיד, בנט ויאיר גולן הפכו את החרדים לאויב הפוליטי התורן. לא היה כמעט יום בלי סיסמאות על השתמטות, איומים, הצהרות לוחמניות והבטחות לשינוי דרמטי במעמדם של לומדי התורה.
המסר לציבור היה ברור: החרדים הם הבעיה, והמאבק בהם הוא המשימה הלאומית. אלא שכעת, כאשר מגיעים לשלב שבו צריך להרכיב ממשלה ולנהל משא ומתן אמיתי, מתברר עד כמה הפוליטיקה רחוקה מהסיסמאות. אותם גורמים שהפכו את סוגיית הגיוס לדגל המרכזי שלהם נדרשים כעת לנהל שיח קואליציוני עם המפלגות החרדיות. לפתע יש מקום לפשרות, להבנות ולנוסחאות פוליטיות. אז מה קרה לכל ההצהרות הגדולות? היכן נעלמו הקווים האדומים? האם המאבק בחרדים היה עיקרון שאי אפשר להתפשר עליו, או שמא כלי פוליטי ציני, על חשבון משרתי המילואים, שנשלף כאשר היה צורך לגייס קולות?
אסור להפוך את הגיוס לצה"ל לקלף מיקוח פוליטי
המשא ומתן הזה מחייב את הציבור לבחון מחדש את הפער בין הקמפיין לבין המציאות. מי שהציגו את סוגיית הגיוס כמאבק שאין עליו פשרות צריכים להסביר כיצד מתיישבת העמדה הזאת עם נכונותם לנהל משא ומתן עם המפלגות החרדיות. אבל דווקא כאן מגיע המבחן האמיתי של המפלגות החרדיות. אסור להן להתבלבל מההזדמנות הפוליטית. העובדה שדלת נפתחת אינה אומרת שחובה להיכנס דרכה. לא כל ממשלה שאפשר להצטרף אליה היא ממשלה שנכון להצטרף אליה.
האם המפלגות החרדיות באמת מאמינות שיוכלו לבנות שותפות יציבה עם גורמים שהפערים האידיאולוגיים בינם לבין הציבור החרדי עמוקים כל כך? האם הן בטוחות שההסכמים שייחתמו היום יכובדו גם מחר? ומה יקרה ביום שבו אינטרס פוליטי רגעי יגבר על ההתחייבויות שניתנו בחדרי המשא ומתן?
תיקים, תקציבים והבטחות הם דברים חשובים, אבל הם אינם תחליף לברית ערכית. ממשלה היא לא רק מנגנון לחלוקת סמכויות. היא מסגרת שמעצבת את דמותה של המדינה, את היחס למסורת ישראל ואת מעמדו של עולם התורה. ויש כאן מחיר נוסף, שאסור למפלגות החרדיות להתעלם ממנו: הציבור המסורתי והאמוני בישראל.
מיליוני ישראלים אינם חרדים, אבל הם קשורים למסורת, לשבת, לתורה ולזהותה היהודית של המדינה. הם אינם בהכרח מצביעים למפלגות החרדיות, אך במשך שנים ראו בהן חלק ממחנה רחב שמבקש לשמור על צביונה היהודי של ישראל. פירוק השותפות הפוליטית עם המחנה הזה עלול להתפרש בעיני רבים כנטישת ברית ארוכת שנים. לא מדובר בעוד תרגיל פרלמנטרי, אלא במהלך שעלולות להיות לו השלכות עמוקות על האמון בין הציבור המסורתי לבין נציגיו הפוליטיים.
אפשר לנהל משא ומתן. אפשר לבדוק הצעות. אפשר אפילו להשתמש בעצם קיומו של המשא ומתן כדי לחשוף את הפערים שבין הצהרות פוליטיות לבין המציאות. אבל אסור לאבד את המצפן. המפלגות החרדיות צריכות לשאול את עצמן לא רק מה הן יכולות לקבל מהממשלה הבאה, אלא גם מה הן עלולות לאבד. האם שווה הישג קואליציוני זמני במחיר של שבר פוליטי וערכי עמוק? האם נכון להחליף שותפות ארוכת שנים בהסכם, שספק אם יכובד, עם גורמים שהשקפת עולמם בסוגיות היסוד שונה בתכלית?
ברית החרטטנים: כך נעלמו עקרונות הגיוס של השמאל
הפוליטיקה הישראלית מלאה בהסכמים שנראו מבריקים ברגע חתימתם והפכו לימים לנטל כבד. מי שמקבל החלטות בשם ציבור שלם חייב להביט מעבר לכותרת של מחר בבוקר. המשא ומתן הנוכחי הוא הזדמנות לבחון את אמינותן של ההצהרות הפוליטיות, אבל גם מבחן רציני למפלגות החרדיות עצמן. הן צריכות לזכור שהן אינן מייצגות רק אינטרסים קואליציוניים, אלא ציבור, עולם תורה ומערכת שלמה של ערכים. גורל הזהות היהודית של המדינה מונח על כתפיהם.
בסופו של יום, השאלה איננה רק מי ייכנס לממשלה. השאלה היא איזו מדינה תיבנה כאן, עם מי בונים אותה, ובעיקר – על חשבון מי. אז מה צריכות המפלגות החרדיות לעשות? התשובה פשוטה: לנהל משא ומתן, אבל לא להתפתות. למצות את ההזדמנות לחשוף את הפער בין הקמפיין האנטי חרדי לבין הנכונות הפוליטית להגיע להבנות, אך לא להפוך את עצם קיומו של משא ומתן לכרטיס כניסה לממשלה.
עליהן להציב תנאי סף ברורים: הגנה על עולם התורה, שמירה על מעמד לימוד התורה, שמירה על הסטטוס קוו בסוגיות דת ומדינה והתחייבויות קואליציוניות מפורשות שאינן תלויות ברצונו הטוב של שותף כזה או אחר. לא הבטחות בעל פה, לא חיוכים מול המצלמות ולא מסמכים שניתן לרוקן מתוכן ברגע שהאינטרס הפוליטי ישתנה.
ובעיקר, עליהן להבהיר שהברית עם הציבור האמוני והמסורתי אינה קלף מיקוח. אפשר לחלוק, אפשר להתווכח ואפשר לדרוש הישגים, אבל אסור להתייחס לציבור הזה כאל מובן מאליו. פירוק השותפות עם המחנה האמוני עלול להיות שבר פוליטי שהשלכותיו יורגשו שנים קדימה.
ברית החרטטנים: כך נעלמו עקרונות הגיוס של השמאל
המסר למפלגות החרדיות צריך להיות חד: אל תחליפו ברית של ערכים בהסכם של אינטרסים. אל תוותרו על שותפים שהלכו אתכם כברת דרך ארוכה תמורת הבטחות של מי שרק אתמול הפכו אתכם לשק החבטות של מערכת הבחירות. תנהלו משא ומתן, תדרשו תשובות, תחשפו את הסתירות והשקרים של גוש השנאה והשיסוי, אבל אל תאבדו את הדרך. ממשלה מתחלפת, תיקים עוברים מיד ליד, אבל הברית עם הציבור האמוני, הזהות היהודית של המדינה ועולם התורה הם נכסים שאסור להמר עליהם.
