אחרי שלוש השנים האחרונות, ובוודאי אחרי מתקפת שבעה באוקטובר, הגיוס לצה"ל חייב לעמוד מעל לכל שיקול פוליטי. לא מפני שהפוליטיקה אינה חשובה, אלא מפני שיש תנאים בסיסיים לעצם קיומה של מדינה, והיכולת להגן עליה היא הראשון שבהם. מי שמנהל משא ומתן על הרכבת ממשלה צריך לזכור: השירות אינו נכס מפלגתי, והפטור ממנו אינו מטבע קואליציוני. אי אפשר לבקש מאזרחים להפקיד את חייהם בידי המדינה, ובאותה נשימה לסחור בחובה המשותפת להגן עליה.
הניסיון להחזיר את שאלת הגיוס אל המשוואה השחוקה של "כן ביבי, לא ביבי" מחמיץ את העיקר. זו אינה שאלה של נאמנות למנהיג, וגם לא תחרות בין מחנות על זהות השותפים הרצויים. זו שאלה יסודית הרבה יותר: האם המדינה מסוגלת לדרוש מאזרחיה אחריות משותפת, או שהחובה הזאת חלה בעיקר על מי שאין לו כוח פוליטי להשתחרר ממנה. ויתור נוסף בנושא הגיוס אינו רק הפרת הבטחה לבוחרים, אלא תבוסתנות ערכית במטרה לזכות בשלטון.
אני תומך בכל ליבי בערך לימוד התורה. אני מכבד את מי שבוחר להקדיש לו את חייו, ורואה בעולם התורה חלק עמוק ומשמעותי בזהותה של ישראל. דווקא משום כך, אינני מקבל את הניסיון להציב תורה ושירות כשני ערכים הסותרים בהכרח זה את זה. המחלוקת אינה על חשיבותו של הלימוד, אלא על הפיכתו להצדקה לפטור ציבורי גורף. כבוד לתורה אינו מחייב הסכמה לכך שציבור שלם יעמוד מחוץ לחובת ההגנה, בשעה שאחרים נושאים בה שוב ושוב.
גם אין כאן צורך למחוק זהות, לכפות אורח חיים או לדרוש מהחברה החרדית לחדול להיות חרדית. להפך: הסדר ראוי צריך לאפשר שירות המכבד אמונה, הלכה וקהילה. אבל התאמה אינה פטור, והתחשבות אינה יכולה להיות שם מכובס להימנעות. הקולקטיב החרדי צריך להצמיח מתוכו לוחמים, מפקדים ומשרתים, ולראות בהם חלק לגיטימי ומוערך מעולמו. לצד השירות הצבאי נדרשים גם אפיקי שירות נוספים, לפי צורכי המדינה ויכולתו של הפרט, אך לא כתחליף אוטומטי לשירות צבאי למי שמתאים לו.
נתניהו חשף בריאיון לתקשורת החרדית מה מנע את חוק הגיוס
הבעיה במשחק הפוליטי אינה רק התוצאה האפשרית, אלא ההיגיון שהוא משדר: במקום להתווכח כיצד משתתפים באחריות, מתמקחים על התנאים להימנעות ממנה. כל עוד זהו בסיס המשא ומתן, שום שינוי עמוק לא יתרחש. הציבור המשרת ימשיך לשמוע דברי הוקרה, ובמקביל יגלה שהמערכת עסוקה בהנצחת החריגים. אבל הוקרה אינה חלוקת אחריות. נאומים אינם מחליפים עוד זוג ידיים, עוד לוחם, עוד משפחה שאינה נדרשת לבדה לשלם את המחיר.
לא צריך להיתלות באחוז מדויק כדי להבין את הסכנה. מודל שירות אינו יכול להתקיים לאורך זמן כאשר חלק מהציבור רואה בחובה עניין מחייב, וחלק אחר מקבל מסר שהכול נתון למשא ומתן. גם תחושת השליחות העמוקה ביותר זקוקה להוגנות בסיסית. מי שעוזב עבודה, ילדים ובית כדי לשרת אינו מבקש שכולם יהיו כמוהו. הוא מבקש לדעת שהמדינה אינה הופכת את נכונותו להתייצב לתירוץ המאפשר לאחרים שלא להתייצב.
הליכוד נגד איזנקוט: "זונחים את גיוס החרדים לשם תאוות שלטון"
לכן, היעד אינו צריך להיות ניצחון מספרי בכותרת של מחר בבוקר, אלא שינוי כיוון שאי אפשר לפרש לשתי פנים. מסגרות ייעודיות דוגמת "חשמונאים" יכולות להיות חלק מהדרך: לא עלה תאנה להסדר פטור, אלא בסיס להרחבת השתתפות אמיתית. המספרים חשובים, בוודאי לצורכי הביטחון, אך הם אינם המדד היחיד. חשוב לא פחות המסר הקהילתי: שירות אינו כישלון רוחני, והמשרת אינו מי שסטה מן המחנה. הוא אדם המקיים אחריות כלפי עמו.
אם משהו טוב יכול לצאת מהפלונטר הפוליטי, זו ההבנה שנדרשת כאן הסכמה רחבה החוצה מחנות. אחדות אינה חייבת להתבסס על שנאה משותפת לאדם, וגם לא על דחיקתו של ציבור. היא יכולה וצריכה להתבסס על כלל משותף: הזכות להשפיע על המדינה כרוכה בחובה לשאת באחריות הביטחונית לקיומה. להנהגה החרדית צריך להיות מקום בעיצוב ההסדר, אבל לא זכות וטו על עצם השותפות.
ברית מפוקפקת: החרדים ימכרו את הזהות היהודית בעד חוק הגיוס?
לנוכח האתגרים הביטחוניים, אסור לנו להשלים עם שחיקת צבא העם ועם העמקת הנתק בין המשרתים לאחרים. המעבר לצבא מקצועי-התנדבותי יהיה ״מיליציה של שכירי חרב״, ומעבר לויתור על האחריות המשותפת יהיה זה אובדן לאומי וחברתי עמוק. את האובדן הזה יש למנוע עכשיו, לפני שהחריג יהפוך לכלל. משום שמדינה אינה נשמרת רק בכוח הנשק, אלא גם באמון שבין האנשים הנדרשים לשאת אותו. ואת האמון הזה שום הסכם קואליציוני אינו רשאי לפרק. לא היום, ולא בשם שום ניצחון פוליטי זמני.
