במשך כמעט שלושה עשורים הפכה סוגיית גיוס החרדים לאחד מכלי הנשק הפוליטיים המרכזיים של מחנה השמאל נגד ממשלות הימין והציבור החרדי. פעם אחר פעם שמענו על "השתמטות", על "שוויון בנטל", ועל החובה להפעיל נגד בחורי הישיבות את מלוא כוחה של המדינה. הפגנות, קמפיינים, עתירות לבג"ץ ומעצרים מוגברים הפכו לחלק בלתי נפרד מהשיח הישראלי בכל אולפן ופינה. החרדים הוצגו כמי שמבקשים ליהנות מזכויות בלי לשאת בנטל, והמסר הפוליטי היה חד: "לא עוד פטורים, כולם חייבים להתגייס!".
אלא שכעת, כשהקולות החרדיים עשויים להכריע את זהות הממשלה הבאה, אותם כוחות פוליטיים מתחילים לדבר בשפה אחרת: "הידברות, הסכמות, גמישות, התאמות, מתווים מיוחדים ואפשרות להסדרה". פתאום אפשר לדבר, פתאום אפשר למצוא נוסחה, פתאום אפשר להכיר ברגישות עולם התורה. אז מה קרה לעקרון השוויון בנטל? האם הוא השתנה, או שמא השתנו רק הצרכים הפוליטיים?
שלושה עשורים של מאבק – והזיכרון הפוליטי קצר
כדי להבין את גודל האבסורד, יש לחזור לפסק הדין בפרשת רובינשטיין (1998) ולהקמת ועדת טל וחוק טל ב-2002. הייתה זו תקופה שבה נעשה ניסיון אמיתי להתמודד עם סוגיה מורכבת בהידברות. במסגרת עבודתי כיועצו של ראש הממשלה אריאל שרון מוניתי על ידו כנציגו בוועדה המיוחדת לגיוס בחורי ישיבות בכנסת – לצד ח"כ יוסי כץ, ח"כ טומי לפיד, ח"כ אברהם רביץ ועוד. הגישה שהנחתה אותנו הייתה שאי אפשר לפתור בעיה חברתית עמוקה בכוח בלבד.
צריך להכיר במאפייני החברה החרדית, לייצר מסלולים מותאמים ולבנות אמון הדרגתי. אלא שהשמאל בחר להפוך את הסוגיה להנדסת תודעה מתמשכת שנועדה לייצר דמוניזציה למגזר שלם תחת האצטלה של "ברית המשרתים". נבנתה חומה של שנאה שנועדה לתקוע טריז ולהבטיח קואליציות המבוססות על פסילת החרדים. חוק טל נפסל ב-2012, ומאז התפתח סבב בלתי נגמר של עתירות ופסיקות שצמצמו את מרחב התמרון של הכנסת והפכו סוגיה רגישה לעימות חוקתי מתמשך בין הממשלות והכנסת לבתי המשפט והיוע"משים.
בניגוד לטענות על היעדר התקדמות, נתוני צה"ל מצביעים דווקא על עלייה עקבית בגיוס החרדים: כ-2,200 בשנת 2023, כ-2,811 בשנת 2024 וכ-4,300 בשנת 2025 – כמעט הכפלה בתוך שנתיים. במקביל, יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ח"כ בועז ביסמוט מהליכוד, קידם מתווה גיוס מדורג שהציב יעד מעשי של כ-31 אלף חרדים לצה"ל ולשירות אזרחי־ביטחוני בתוך כארבע שנים. מתווה זה, שנדון ברצינות עם הנהגת החרדים, מוכיח כי תהליכים הדרגתיים ומסלולים מותאמים מניבים תוצאות ממשיות. הנתונים אינם פותרים לחלוטין את בעיית השוויון, אך הם מוכיחים כי הידברות והסכמה, כפי שקודמו בימין, עדיפות בהרבה על כפייה ועימות חזיתי.
הנדסת התודעה: כשהכיסא הפוליטי קורא – העקרונות נעלמים
ברגע שבו התבהרה המציאות הפוליטית שלפיה הדרך היחידה של מנהיגי גוש השמאל והאופוזיציה להקים ממשלה ולהפיל את שלטון הימין ואת בנימין נתניהו היא באמצעות גיוס השותפים החרדים, התחולל נס: השנאה התאיידה, ה"השתמטות" הפכה ל"סוגיה מורכבת", והדרישה לגיוס מלא הפכה לחיזור נמרץ. פתאום נשכחו כל הסיסמאות, ו"חוק ההשתמטות" הפך לתכנון "חוק גיוס רך". הניגוד הזה זועק לשמיים: כשמדובר בממשלת ימין, פשרה עם החרדים היא "כניעה לסחטנות"; אך כשמדובר בממשלת שמאל-ערבים ללא נתניהו, אותה פשרה בדיוק היא "אחריות לאומית" ו"הסדרה מבורכת".
הפער הדרמטי בין ההצהרות הלוחמניות לפני הבחירות ב-27 באוקטובר לבין ההתגמשות המהירה מיד לאחריהן מבליט את הצביעות: אביגדור ליברמן- לפני הבחירות: דרש חוק גיוס אוניברסלי ללא מכסות ופטורים, ענישה פלילית ושלילת תקציבים, תוך קביעה כי "זה ילך רק בכוח". אחרי הבחירות (השינוי המדהים): ב-6 בנובמבר 2026 פרסם כי "יש להתגמש ולהתפשר, גם בנושא חוק הגיוס" ונתן אור ירוק לממשלה עם החרדים.
יאיר לפיד
לפני הבחירות: קבע כי "כל הדיבורים על פשרות הם טעות פוליטית ושגיאה ערכית" ודרש "אפס פשרות".
אחרי הבחירות: המגעים והנכונות לבחון שותפות פוליטית להקמת קואליציה עם החרדים מציבים בסימן שאלה גדול את החרם הערכי שהוביל.
נפתלי בנט
לפני הבחירות: התחייב כי "הדלת סגורה למי שתומך בהשתמטות" וכי בממשלתו מי שלא ישרת לא יקבל שקל.
אחרי הבחירות: המציאות הקואליציונית הכניסה אותו למגרש המשא ומתן עם המפלגות החרדיות.
יאיר גולן
לפני הבחירות: הצהיר כי "החרדים פסלו את עצמם" וכי "סיימנו להתפשר".
אחרי הבחירות: נחשף כי כבר קודם לכן הודה בהקלטה שיצביע בעד ממשלה שתכלול מפלגה חרדית כדי להפיל את הימין.
גדי אייזנקוט
לפני הבחירות: דרש מתווה נושקשה של שירות לכולם עם פטור מצומצם של 3% בלבד וסנקציות.
אחרי הבחירות: ניהל ערוצי הידברות ישירים (כמו פגישותיו עם גפני), וב-29 באוקטובר דווח על מגעים לקבלת תמיכת יהדות התורה בתמורה לקידום "חוק פטור מגיוס".
"ברית המשרתים" התבררה כלא יותר מ"ברית המחרטטים" – סיסמה ריקה שנועדה לנצח את הימין. העובדות מראות כי השמאל מוכן להכשיר את ה"השתמטות" החרדית כדי לייצר גוש חוסם, תוך זלזול בציבור המשרת שמשחקים בערכיו המקודשים ככלי במשחק השחמט הפוליטי.
לסיכום: העיקרון הפשטני של הפוליטיקה הצינית
המעבר החד של השמאל מ"חוק ההשתמטות" ל"חוק הגיוס הרך" ייזכר כאחד משפלי המדרגה המוסריים והציניים ביותר. הוא מוכיח כי עבור מחנה שלם – ערכים, שוויון וצבא העם אינם אלא מילים חלולות שאפשר לנצל בעת צורך ולזרוק כשהנסיבות משתנות. כשהעיקרון פוגש את הכיסא הפוליטי – אצל השמאל ושותפיו לכת הרל"ביסטים, הכיסא מנצח תמיד.
