תאגיד השידור הישראלי הוקם בחוק השידור הציבורי הישראלי, התשע"ד-2014, וסעיף 7(ב) לחוק מחייב אותו לתת "ביטוי הוגן, שוויוני ומאוזן למגוון ההשקפות והדעות הרווחות בציבור בישראל", ולהיות בית עיתונאי לכל האזרחים שמממנים אותו בסכום של קרוב למיליארד שקל בשנה. פרשת אילה חסון היא מבחן לשאלה אם ההבטחה הזאת עומדת במבחן המציאות.
נתחיל בעובדות. בראיון לרדיו "גלי ישראל", לא בשידורי התאגיד, הביעה חסון את דעתה על מצבן הקשה של נשים בדואיות בנגב, והעלתה טענות על כשלים בקלפיות בחברה הערבית. הדברים עוררו ביקורת, חלקה מוצדקת (אף שלדעתי חסון תיארה מצב קיים ודווקא שימשה פה לנשים הבדואיות המושתקות). חסון עצמה הודתה שהניסוח לא היה מוצלח. היא הקריאה הבהרה בשידור במוצאי שבת, פרסמה התנצלות ברשתות החברתיות, וועדת האתיקה של התאגיד קיבלה את התנצלותה. בנקודה הזאת הפרשה הייתה אמורה להסתיים.
אחרי הכחשת התאגיד: אילה חסון חשפה את הודעת הוואטסאפ מהמנהל
היא לא הסתיימה. לדברי חסון, מנהל החדשות שלח לה בוואטסאפ נוסח להקריא בשידור מילה במילה, והתנה בכך את הופעתה. לטענתה הנוסח מייחס לדבריה משמעויות מסולפות. נוסח חלופי שהציעה נדחה. בתאגיד מציגים גרסה אחרת: איש לא הכתיב דבר, הוחלפו טיוטות, וחסון היא שהודיעה מיוזמתה שלא תופיע.
אלא שחסון פרסמה בסוף השבוע את ההתכתבות עצמה, ולפיה מנהל החדשות התנה בכתב את הופעתה בהקראת "התנצלות זאת". קשה ליישב את זה עם הטענה שאיש לא הכתיב דבר. וכשהמשך השידור מותנה בהקראת נוסח שהמגישה אינה מסכימה לו, ההחלטה למנוע ממנה לשדר כבר התקבלה, גם אם איש לא חתם עליה. ואכן, מאז היא לא שידרה. לא היה שימוע, לא ניתנה החלטה מנומקת, וגוף מוסמך לא אמר את דברו.
גוף ציבורי, לא מעסיק פרטי
התאגיד אינו גוף פרטי שרשאי לנהוג במגישיו כראות עיניו. הוא תאגיד סטטוטורי, שהוקם בחוק ופועל מכספי ציבור, ולכן חלות עליו במישרין חובות המשפט המנהלי: חובת שימוע לפני החלטה פוגענית, סבירות, מידתיות, שוויון והימנעות משיקולים זרים. החובות האלה אינן תלויות בצורת ההתקשרות. הן חלות על התאגיד גם כלפי עובד מן המניין וגם כלפי מגישה המועסקת בחוזה אישי. החלטה שמורידה מגישה (שכבר התנצלה) מהמסך צריכה להתקבל בהליך סדור, בידי גורם מוסמך, אחרי שניתנה לה הזדמנות הוגנת להשמיע את עמדתה, ובנימוק כתוב. הודעת וואטסאפ עם תנאי לא חוקי ולא אתי, איננה הליך מנהלי.
"אותי לא ישתיקו": אילה חסון פרצה בבכי בשידור וחשפה את הכאב
ויש כאן שאלה חדה עוד יותר: מי בכלל מוסמך להחליט? התאגיד עצמו הקים ועדת אתיקה כדי לבחון בדיוק מקרים כאלה, והוועדה קיבלה את ההתנצלות. כשמנהל בכיר עוקף את מסקנת הגוף שהוסמך לבחון את העניין ומציב תנאי חמור יותר, בלי הסבר ובלי הליך – עולות שאלות של סמכות ושל סבירות שהתאגיד יצטרך לתת עליהן תשובה.
הזכות שלא לומר מילים של אחר
חופש הביטוי כולל גם את החופש שלא לומר דברים שאינם שלך. לדרוש מעיתונאי להבהיר או לתקן, זה לגיטימי. להכתיב לו טקסט, מילה במילה, שמייחס לו כוונות שהוא שולל, זה דבר אחר לגמרי. אמינותו של עיתונאי היא הנכס המקצועי העיקרי שלו, והקראה כפויה של "וידוי" מוכתב פוגעת בכבודו ובשמו הטוב לא פחות מהעונש עצמו.
מידתיות: הצעד החמור מכולם
לתאגיד יש עמדה שראוי להתייחס אליה ברצינות: לטענתו, הדברים על הקלפיות עלולים לפגוע באמון הציבור בתוצאות הבחירות. נניח שכך. גם אז עמדו לרשותו אמצעים מתונים בהרבה – הבהרה בשידור בניסוחה של חסון, תיקון מטעם חטיבת החדשות עצמה, או בירור מסודר בוועדת האתיקה. הורדה מהמסך היא הצעד החריף ביותר, והיא ננקטה אחרי שההתנצלות כבר ניתנה והתקבלה. זו בדיוק התמונה שמבחן המידתיות נועד למנוע.
אכיפה שווה, לא איפה ואיפה
גוף ציבורי חייב להחיל אמת מידה אחת על כולם. ביוני האחרון, בשידור חי בכאן רשת ב' ובמהלך דיון על הפגנות חרדים, אמר רוני קובן: "תביאו חרדי שנחבוט בו ביחד". כשהאורח החרדי מחה, השיב לו קובן "אני מסכים איתך". זו הייתה ההתנצלות כולה, במילים שלו ובאותה תוכנית. לא דווח על אולטימטום, על נוסח מוכתב או על הורדה מהמסך.
חסון, לעומת זאת, דיברה בתחנה אחרת, הבהירה בשידור, התנצלה בכתב וקיבלה את אישור ועדת האתיקה. ועדיין נדרשה להקריא טקסט שנוסח בשבילה. מי שאמר את דבריו על המסך הציבורי עצמו זכה להכלה, ומי שאמרה את דבריה מחוצה לו הורחקה. זה בדיוק מה שהמשפט המנהלי מכנה אכיפה בררנית. התאגיד יטען שעניינה של חסון שונה, משום שנגע גם לטוהר הבחירות. ייתכן, אבל אז עליו להסביר מדוע ההבחנה הזאת מצדיקה פער כה קיצוני בתגובה.
מה אפשר לעשות?
פתוחה בפני חסון דרך משפטית, ואופייה תלוי בחוזה שלה. ייתכן שחוזה הטאלנט האישי שלה יוצר יחסי עובד ומעסיק, שכן חוזה אישי אינו שולל אותם. במקרה כזה הדרך היא בית הדין לעבודה, כולל בקשה לסעד זמני הדורש השבה לעבודה. אם היא מועסקת כנותנת שירותים עצמאית, המחלוקת היא חוזית, אבל גם אז התאגיד כפוף לחובות ההגינות של רשות ציבורית. ובמקרה דנן מדובר בדרישה לגמרי במקום – לבטל את התנאי הפסול, להורות לתאגיד לחזור להליך תקין, לכבד את החלטת ועדת האתיקה, ולא להתנות את המשך עבודתה של מגישה בהקראת טקסט מוכתב.
סערת אילה חסון: בתאגיד לא רוצים התנצלות, רוצים השפלה
מעבר למשפט נשארת שאלה אישית קשה: האם כדאי לחסון להילחם על מקום עבודה שנהג בה כך. החזרה עלולה להיות לסביבה עוינת בה יחפשו אותה על כל צעד ושעל. מנגד, יש ערך ציבורי בעמידה על העיקרון – לא רק בשבילה, אלא בשביל כל עיתונאי בתאגיד, מכל צד של המפה, שיודע מעתה שגם התנצלות שהתקבלה אינה מגינה עליו. ההכרעה בידיה.
ינון מגל מגן על אילה חסון ותוקף את התאגיד: "אונס לשרשרת התנצלויות"
דבר אחד אינו נתון לבחירה: האולפנים של השידור הציבורי אינם רכושו של מנהל זה או אחר. הם ממומנים מכספי הציבור כולו. דווקא משום כך, מן התאגיד נדרש לנהוג לפי הכללים: הליך הוגן, החלטה מנומקת ואמת מידה אחת לכולם.
