בתאגיד השידור הציבורי כבר לא מסתירים את זה. זו לא עיתונות. זו דיקטטורה קטנה עם תקציב ענק על חשבון הציבור.
ניחוח של דיקטטורה: כאן 11 מנסה להעלים את אילה חסון מהמסך
איילה חסון כבר התנצלה. היא פרסמה התנצלות מעומק הלב, הבהירה שלא הייתה לה שום כוונה לפגוע, וועדת האתיקה של התאגיד עצמו קיבלה את ההתנצלות. בזה היה אמור להיגמר הסיפור. אבל בתאגיד לא רוצים התנצלות. רוצים כניעה.
רוצים שהיא תקריא בשידור חי, מילה במילה, טקסט שהכתיב לה מנהל החדשות בהודעת וואטסאפ. טקסט שמייחס לדבריה משמעויות שגויות ומסולפות, טקסט שהיא עצמה אומרת שהוא מבזה אותה. לא התנצלות שלה, אלא התנצלות שלהם, בפה שלה, כאילו היא כתבה אותה מרצונה החופשי. ואם לא, היא לא תשדר. ככה פשוט. אולטימטום או השתקה.
המתקפה החריפה של אילה חסון נגד הנהלת תאגיד השידור הציבורי
זו הצביעות במיטבה. אותו תאגיד שמשמיץ בלי סוף מגזרים אחרים, חרדים, מתנחלים, ימנים, יום אחרי יום, בשידור הציבורי, בלי שום התנצלות, בלי שום חשבון נפש, בלי שום אולטימטום. כשמישהו מהמחנה הנכון פוגע, זה סאטירה. זה חופש ביטוי. זה עיתונות נוקבת. כשאיילה חסון מדברת, פתאום יש קודים אתיים, פתאום יש רגישות, פתאום יש דרישה לנוסח מאושר מראש.
הרי כולנו יודעים מה קרה כאן. זו לא הייתה טעות בניסוח. זו הייתה מילה אחת יותר מדי על הנשים הבדואיות, ובעיקר מילה אחת יותר מדי על מה שקורה בקלפיות במגזר הערבי. זה מה שבאמת מפחיד אותם. לא הפגיעה, אלא החשיפה. אסור לדבר על זה. אסור לשאול שאלות. ומי שמעזה לשאול, צריכה לעבור טקס השפלה פומבי.
"כלומניק, לא הייתי נותן לו לעשות לק בציפורניה של אילה חסון"
מנהלים שמכתיבים לעיתונאית בכירה מה להגיד הם לא מנהלים חדשות. הם צנזורים. תאגיד שמונע משדרנית לשדר כי היא מסרבת להקריא טקסט מוכתב הוא לא גוף שידור ציבורי. הוא מנגנון שליטה. היום זו חסון, מחר זה כל מי שיעז לחשוב אחרת מהקו של ההנהלה.
הציבור משלם לתאגיד הזה מיליארדים כדי שיהיה שידור ציבורי של כולם. במקום זה הוא קיבל מועדון סגור שמטיף לכולם על סובלנות, ורומס את מי שלא מיישר קו. אם זו הדמוקרטיה שלהם, אם זו העיתונות שלהם, אז אין פלא שהציבור כבר לא מאמין לאף מילה שיוצאת משם.
