אחת האופציות המעניינות ביותר שעומדות על השולחן של בנימין נתניהו להרכבת הממשלה הבאה, ואולי אף הרצויה ביותר מבחינת האינטרס של גוש הימין, היא לא ריצה לממשלת אחדות עם גדי איזנקוט, אלא מהלך מפוצל וחד הרבה יותר: צירוף של נפתלי בנט או אביגדור ליברמן.
על הנייר, זו האופציה הנוחה ביותר לימין. בניגוד לאיזנקוט, שמגיע עם מטען אידיאולוגי כבד של מחנה השמאל-מרכז, עם מחויבות לעצירת הרפורמה המשפטית, עם אג'נדה מדינית רכה ועם התנגדות מהותית לכל מהלך משמעותי ביהודה ושומרון, בעזה ובלבנון, הרי שבנט וליברמן הם חיות פוליטיות אחרות לגמרי. שניהם אנשי ימין במקור. שניהם לא יעשו שרירים כשיגיע הרגע להעביר את הרפורמה המשפטית, להסדיר את ההתיישבות הצעירה, להחיל ריבונות או לנהל מלחמה ללא מגבלות משפטיות מבית.
שחקו אותה מופתעים: ליברמן נשאל אם יישב עם עבאס – והתחמק
יתרה מכך, המהלך אפשרי מבחינה טכנית בצורה שאיזנקוט לא מאפשר. איזנקוט הוא חלק מרשימה, הוא מחויב למפלגה ולשותפים. בנט וליברמן, לעומת זאת, הם מפלגות של איש אחד. החלטה אישית אחת שלהם מספיקה כדי לחתוך. בנט יכול לקום מחר בבוקר ולהחליט שהוא חוזר הביתה לימין, וליברמן יכול לעשות בדיוק את אותו הדבר. הם לא צריכים לשכנע מרכז מפלגה. הם יכולים לנטוש את הבייס הנוכחי שלהם, שרובו ממילא הגיע אליהם רק בגלל שנאת נתניהו, ולחזור לבייס הטבעי שלהם בימין תמורת תפקיד בכיר.
הקשיים, כמובן, עצומים. ראשית, יש כאן משקעים אישיים קשים מאוד, בעיקר מול בנט, סיפור של בגידה פוליטית שנתניהו לא שכח. שנית, המחיר. שניהם ידרשו מחיר כבד – משרד הביטחון, אולי רוטציה, תיקים משמעותיים. ושלישית, וזה החסם המרכזי, סוגיית החרדים. גם בנט וגם ליברמן בנו קריירה שלמה על שנאת חרדים ועל ליבוי יצרים נגדם. חזרה לממשלה עם ש"ס ויהדות התורה תדרוש מהם לבלוע צפרדע ענקית ולהסביר לציבור שלהם למה הכל היה ספין.
מפת ההצבעה חושפת: זה המועמד המפתיע שמוביל ביישובים הדרוזיים
אבל כאן בדיוק נכנסת הנקודה האחרונה: שניהם הוכיחו לאורך השנים שהם האופורטוניסטים האולטימטיביים. פוליטיקאים נטולי עמוד שדרה אידיאולוגי קשיח, שמה שמניע אותם הוא כוח, כיסא ותפקיד. ודווקא בגלל התכונה הזאת, מה שנראה בלתי אפשרי היום, יכול בהחלט לקרות מחר.
