בסרטון שעלה ברשת X נראית ישראלית שהגיעה במיוחד מאטלנטה כדי להצביע בבחירות. "אני לא חיה בארץ כבר 40 שנה, וזו הפעם הראשונה שאני באה להצביע", היא מספרת, ומוסיפה: "המצב נוראי, זה הבית". אלא שהאמירה הזאת מעלה שאלה מתבקשת: להשפיע על מה בדיוק, כשאת המציאות שעליה מצביעים כבר לא חיים במשך ארבעה עשורים?
מ-1986 היא לא בארץ. 40 שנה. היא לא חיה פה. היום היא מצביעה. https://t.co/azmvSN7HwH
— ישי פרידמן (@IshayFridman) October 27, 2026
המקרה הזה מציף סוגיה רחבה יותר: ישראלים שחיים בחו"ל במשך שנים, אינם מתמודדים עם המציאות הישראלית ביומיום, אך מגיעים לקלפי כדי להשפיע על עתידה של המדינה – ועל חייהם של מי שנשארו כאן ונושאים בהשלכות ההחלטות שמתקבלות.
הפער בין מי שחיים בישראל לבין מי שעזבו אותה לפני עשרות שנים אינו מסתכם במרחק גיאוגרפי. הוא נוגע גם לשאלה מי חווה את ההשלכות של ההחלטות שמתקבלות כאן. עבור מי שחיים בישראל, הבחירות אינן רק הכרעה פוליטית שמתרחשת אחת לכמה שנים. הן משפיעות על יוקר המחיה, על הביטחון האישי, על המיסים, על מערכת הבריאות ועל עתיד המשפחה. אלה המציאות וההשלכות שאיתן אזרחי המדינה מתמודדים גם ביום שאחרי ההצבעה.
"זה הבית" – האומנם?
לעומתם, ישראלים שחיים בחו"ל עשויים לשמור על קשר עמוק למדינה, לעקוב אחר החדשות ולדאוג למשפחה ולחברים שנותרו כאן. אבל האם קשר רגשי ואזרחות מעניקים בהכרח את אותה נקודת מבט למי שחי כאן מדי יום ולמי שעזב לפני עשרות שנים? והאם מי שאינו מתמודד בעצמו עם ההשלכות היומיומיות של ההחלטות צריך להשפיע עליהן באותו אופן?
מי שמתגורר מעבר לים יכול להצביע על זהות הממשלה הבאה בלי לחיות תחתיה באותה מציאות יומיומית. הקול בקלפי זהה, אבל נקודת המוצא של המצביעים אינה בהכרח זהה.
בסופו של דבר, האמירה "זה הבית" מבטאת תחושת שייכות, אבל היא גם מעוררת שאלה לא פשוטה: האם הבית הוא המקום שאליו מרגישים קשורים, או גם המקום שבו חיים, משלמים את המחיר ומתמודדים עם המציאות מדי יום? זו אינה שאלה שהתשובה עליה מובנת מאליה, אבל היא ראויה לדיון – במיוחד כשמי שמגיעים להכריע את עתיד המדינה לא בהכרח חיים את המציאות שעליה הם מצביעים.
