דלג לתוכן הראשי

שלישי , ט"ז חשון תשפ"ז

LIVE

צילום: פלאש 90
צילום: פלאש 90
בחירות 2026

רגע לפני הקלפי: מה מנהלי הקמפיינים לא מספרים לכם?

רבקה שורק
רבקה שורק

נתניהו שלף את הגוועלד, בנט הוריד את החליפה, בן גביר הציג קבלות ווינטר התקשה לחדד את המסר • ליברמן הפך את הגיוס לדגל, יאיר גולן החזיר את השלום לאופנה, סמוטריץ' ניסה להשתחרר מהתדמית המגזרית ופייגלין מצא את עצמו מסביר שוב ושוב למה התכוון • ביום הבחירות, חזרנו לקמפיינים כדי להבין מה כל מועמד ניסה למכור לציבור, ואילו שאלות נשארו בלי תשובה

אזרחי ישראל יוצאים היום (שלישי) לקלפיות, אחרי מערכת בחירות שבה כל מועמד ניסה למכור לציבור גרסה משודרגת של עצמו: בנימין נתניהו שלף מהבוידעם את קמפיין הגוועלד והזהיר שהימין שוב בסכנה, נפתלי בנט הוריד את החליפה בתקווה שהבוחרים ישכחו את הממשלה הקודמת, איתמר בן גביר הגיע עם רשימת קבלות וניסה להוכיח שבלעדיו נתניהו לא באמת ימשול מימין, ועופר וינטר, שהתרגל לחלק פקודות בצבא, גילה שבפוליטיקה צריך קודם כול לדעת לאיזה כיוון צועדים.

נתניהו: שוב סוף העולם מתקרב

אם בנט ניסה לשנות תדמית, נתניהו נשאר נאמן לנוסחה שמלווה אותו כבר שנים: הגוועלד. הבחירות צמודות, השלטון בסכנה וכל קול שלא יגיע לליכוד עלול, לפי המסר של הקמפיין, להסתיים בממשלת שמאל – ובתבוסה בפני איראן.

נתניהו מול איזנקוט: הקרב על ראשות הממשלה מגיע לשיא

00:32דסק C14

אך הפעם נתניהו לא הסתפק ביריבים מהגוש שמנגד. גם עופר וינטר, ירון זליכה ואפילו בן גביר  מצאו את עצמם תחת אש, מבחינת הליכוד, לא מספיק לנצח את היריבים. צריך גם לוודא שהשותפים הפוטנציאליים לא ייקחו יותר מדי קולות בדרך.

ובתוך שלל אזהרות הגוועלד, נתניהו מצא את עצמו חוזר שוב ושוב דווקא לנושא שהיה מעדיף כנראה להשאיר מחוץ לקמפיין: גיוס החרדים. פתאום הסוגיה הנפיצה, שהעיבה על יחסיו עם חלק ממצביעי הימין, תפסה מקום של כבוד בראיונות. קשה לדעת מה בדיוק הראו הסקרים הפנימיים בליכוד, אבל הבחירה לעסוק בנושא הרגיש דווקא בישורת האחרונה מעוררת תהייה: האם מישהו במטה הבחירות גילה שהפטור מגיוס עלול לעלות לליכוד בקולות?

והיה עוד שינוי מעניין. נתניהו, שלאורך תקופות ארוכות מיעט להתראיין, גילה מחדש את האולפנים. פתאום ראש הממשלה היה שם, מול המצלמות, משיב לשאלות, תוקף יריבים ומנסה לשכנע את מי שעוד לא החליט.

כך קיבלנו קמפיין שבו נתניהו ביקש להציג את הבחירות כמאבק גורלי על עתיד המדינה. הבעיה היחידה עם קמפיין חירום היא שכאשר כל מערכת בחירות מוצגת כסוף העולם, קשה יותר להסביר מה הופך דווקא את הפעם הזאת לשונה.

וינטר: יש דרגות, יש אידיאולוגיה, אבל איפה המסר?

לעופר וינטר היו כמעט כל הנתונים שמועמד חדש יכול לבקש: עבר צבאי מרשים, שם מוכר ותדמית של איש ימין אידיאולוגי. מה שהיה פחות ברור לאורך הקמפיין הוא מה בדיוק הוא מתכוון לעשות עם כל אלה בפוליטיקה.

עופר וינטר | צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

פעם הוא הותיר פתח לשיתוף פעולה עם גדי איזנקוט, ופעם הדגיש את רצונו לראות את נתניהו בראשות הממשלה. ברקע, הקשרים וההתייחסויות לאביגדור ליברמן הוסיפו עוד סימני שאלה. עבור מועמד שמבקש לשכנע מצביעי ימין לתת לו את קולם, זו לא בדיוק הדרך הקצרה ביותר לקלפי.

וינטר מגיב לרה"מ: "עכשיו אתה אומר שהבעיה של הימין היא אני?"

אתמול 18:11תהילה צ'קול

דווקא ההתבטאות של ליברמן בנוגע לשטחי A ו-B הייתה יכולה להיות מתנה פוליטית עבור וינטר. במקום להמשיך ולהדוף את הטענות על קשריו עם יו"ר ישראל ביתנו, הוא היה יכול לנופף בדברים בכל ריאיון ולהבהיר עד כמה רחוקות עמדותיהם. זו הייתה הזדמנות להציג לציבור הבדל אידיאולוגי ברור, ולהסביר מדוע אין מקום להשוואה ביניהם. אלא שווינטר לא הפך את ההתבטאות לנשק מרכזי בקמפיין, והחמיץ הזדמנות להרחיק מעצמו את סימני השאלה.

גם בזירה הדיגיטלית וינטר השאיר שטח פנוי ליריבים. בזמן שפוליטיקאים אחרים ניהלו קרבות ברשת X, הגיבו בזמן אמת והגיעו ישירות למצביעים, לוינטר אפילו לא היה חשבון ברשת. נכון, לא חייבים להיות כוכבי טוויטר כדי להיבחר לכנסת, אבל כשאתה עומד בראש מפלגה חדשה ונלחם על כל קול, קצת מוזר לוותר מראש על אחת הבמות המרכזיות של השיח הפוליטי.

וינטר הגיע לפוליטיקה עם תדמית של מפקד נחוש, כזה שיודע בדיוק לאן הוא מוביל את חייליו. אלא שבקמפיין הבחירות, בין המסרים המשתנים לסימני השאלה סביב שותפיו האפשריים, לא תמיד היה ברור לאן הוא מתכוון להוביל את הבוחרים.

בן גביר: נתניהו ראש הממשלה, אבל מי ישמור שהוא יישאר בימין?

איתמר בן גביר לא ניסה לשכנע את הציבור שהוא יכול להחליף את נתניהו. הוא ניסה לשכנע אותו שנתניהו צריך אותו.  זאת הייתה התפיסה שעמדה במרכז הקמפיין של עוצמה יהודית: ראש הממשלה יכול להוביל את המחנה, אבל כדי שהממשלה תקדם מדיניות ימנית בהתאם לעמדות המפלגה, צריך לצידו את בן גביר עם כוח פוליטי משמעותי.

בן גביר פותח הכל על היחסים עם נתניהו: "נפגעתי ממנו"

01.10.26רבקה שורק

בניגוד למועמדים שביקשו למכור בעיקר הבטחות לעתיד, בן גביר התמקד בהצגת הישגי הקדנציה. הרחבת רישיונות הנשק, פתיחת כיתות כוננות, החמרת התנאים בבתי הכלא למחבלים והחקיקה שקידם הפכו לחומרי הגלם של הקמפיין.

בין הצגת ההישגים, בן גביר הקדיש לא מעט זמן גם לתלונות על נתניהו. הוא האשים את הליכוד בניסיון לשתות לו מנדטים, הזהיר שראש הממשלה עלול להעדיף ממשלה עם גדי איזנקוט ואף טען כי לשכת נתניהו התחייבה בפני מדינות באירופה שלא ייכלל בממשלה הבאה. בליכוד הכחישו את הדברים והאשימו אותו בהפצת ספינים.

סמוטריץ': המפלגה המגזרית רוצה לצאת מהמסגרת

בצלאל סמוטריץ' התמודד עם בעיה אחרת. במשך שנים הציונות הדתית מזוהה עם בסיס אלקטורלי דתי ושמרני, ובמיוחד עם הציבור החרד"לי. בקמפיין הנוכחי ניכר ניסיון להרחיב את התמונה.

אחד הביטויים לכך נמצא דווקא בפרטים הקטנים של חומרי הקמפיין: בתמונות נראות גם נשים עם כיסוי ראש חלקי, בחירה חזותית שעשויה לשדר פנייה לציבור דתי מגוון יותר, ולא רק לגרעין החרד"לי המזוהה עם המפלגה.

זה אולי נראה כמו פרט שולי, אבל בפוליטיקה גם לבחירת המצולמים יש משמעות. סמוטריץ' ביקש להציג את הציונות הדתית כבית פוליטי רחב יותר, כזה שאינו מיועד רק למצביעים המשתייכים לזרם דתי מסוים.

אבל סמוטריץ' לא הסתפק בניסיון לשנות את התדמית. בניגוד למועמדים שנדרשו בעיקר להבטיח מה יעשו בקדנציה הבאה, הוא הקדיש חלק ניכר מהקמפיין להצגת העשייה שלו בהתיישבות ביהודה ושומרון. אישור והסדרה של יישובים, קידום תוכניות בנייה, הרחבת הסמכויות האזרחיות והשקעה בתשתיות הפכו לחלק מרכזי ברשימת ההישגים שהציג.

פייגלין: כבש את הרשתות, הסתבך עם המסרים

פייגלין הבין שכדי להגיע לצעירים לא חייבים לחכות להזמנה לאולפן. בזמן שהמפלגות הגדולות התחרו על ראיונות וזמן מסך, הוא פנה לרשתות החברתיות, שם אמירה אחת חריגה יכולה להפוך בתוך שעות לשיחת היום.

אולם דווקא האמירות האלה הפכו לאחד האתגרים של הקמפיין. פייגלין מצא את עצמו נדרש להסביר שדבריו הוצאו מהקשרם, לאחר שכותרות בתקשורת התמקדו בהתבטאויות שעוררו מחלוקת. וכשזה קורה שוב ושוב, קשה שלא לתהות אם הבעיה נמצאת רק אצל מי שכותב את הכותרות..

אחת הדוגמאות הבולטות הייתה ההתייחסות שלו לפסילתו של יו"ר בל"ד, סאמי אבו שחאדה, מהתמודדות לכנסת. פייגלין התנגד לפסילה, עמדה שעוררה ביקורת גם במחנה הימין, אך בהמשך הבהיר כי אין בכך משום תמיכה באבו שחאדה. להפך, לשיטתו יש להעמיד אותו לדין, לשלול את אזרחותו ולשלוח אותו לכלא.

מבחינת פייגלין, ההבחנה הייתה עקרונית: הוא התנגד לשימוש במנגנון פסילת מועמדים, אך תמך בהליך פלילי נגד מי שלדעתו עבר עבירות חמורות. אלא שבמקום שהדיון יתמקד בסמכויות ועדת הבחירות ובגבולות הדמוקרטיה, הוא מצא את עצמו מסביר מדוע התנגד לפסילתו של אדם שלשיטתו צריך לשבת בכלא.

וזה אולי הסיפור של הקמפיין שלו כולו. פייגלין יודע להעלות רעיונות גדולים, לעורר ויכוחים ולמשוך תשומת לב, אבל לעיתים המסרים שלו מופשטים כל כך, עד שקשה להבין כיצד הם אמורים להתממש במציאות הפוליטית והמשפטית.
כי סרטון שמעורר סערה יכול להביא חשיפה, אבל לא בהכרח מסביר לבוחר מה המועמד מתכוון לעשות בכנסת. ולפעמים, גם אחרי שמחזירים את הדברים
להקשרם, המסר עדיין נשאר מעורפל.

ש"ס: מאבק על הקול המסורתי

בש"ס הבינו שהפעם המאבק הוא לא רק על הקול החרדי, אלא גם על המצביע המסורתי. זה שמעריץ את הרב עובדיה יוסף, מקפיד על קידוש בשישי בערב, שולח את הילדים לצבא ורוצה להרגיש שהמפלגה שלו מייצגת גם אותו, ולא רק את עולם הישיבות.

אחרי קדנציה שבה סוגיית גיוס החרדים עמדה במרכז המחלוקת הציבורית, בש"ס ניסו להזכיר שיש להם גם פנים אחרות. במקום להיגרר לעוד ויכוח על חוק הגיוס, הם בחרו להבליט את מה שמחבר בין חלקים שונים בציבור הישראלי: המסורת, המשפחה, השירות הצבאי והזהות היהודית.

הקמפיין פנה בעיקר לרגש. חיילים במדים, משפחות סביב שולחן השבת ומסרים על אחדות ישראל נועדו להמחיש שגם מי שמשרת בצה"ל וגם מי שלומד בישיבה יכולים לראות בש"ס בית פוליטי. זו הייתה גם תשובה תדמיתית למי שניסו לצייר את המפלגה כמי שמנותקת מהציבור המשרת.

וכמובן, בש"ס לא שכחו את הקלף החזק ביותר שלהם – הרב עובדיה יוסף. דמותו וקולו של מנהיגה הרוחני המנוח שוב תפסו מקום בקמפיין, בניסיון לעורר את החיבור העמוק של מצביעים מסורתיים למורשתו. בש"ס יודעים היטב שלא כל מי שמצביע למפלגה חי אורח חיים חרדי, אבל רבים מהם גדלו על פסיקותיו ודמותו של הרב.

אלא שכשהמוזיקה המרגשת נגמרת והמצלמות כבות, נשארת לש"ס שאלה אחת שלא נעלמת עם עוד סרטון על אחדות ישראל: האם האהבה לרב עובדיה והחיבור למסורת מספיקים כדי לגשר על הפער בין המצביע המסורתי לבין עמדות המפלגה?

בנט: ניסיון למזער את נזקי העבר

נפתלי בנט של הקמפיין הנוכחי הוא כבר לא רק איש ההייטק שמסביר לכולם איך צריך לנהל את המדינה. הפעם הוא החליט לרדת אל העם, ולא רק כמטבע לשון.
החליפה ירדה, המפגשים עם אזרחים תפסו מקום מרכזי, ובנט ניסה להחליף את תדמית המנהל המחושב בזו של האיש שאפשר לפגוש ברחוב ולדבר איתו בגובה העיניים. פחות מצגות על ניהול המדינה, יותר שיחות עם האנשים שחיים בה.

אבל עם כל הכבוד ל"קבינטים" ולתמונות מהשטח, לבנט יש בעיה שאפילו קמפיין עממי במיוחד לא יכול להעלים – הממשלה הקודמת שלו. מצביעי ימין רבים עדיין זוכרים את השותפות עם רע"מ, ובנט צריך לשכנע אותם שהפעם הסיפור יהיה אחר, בלי להרחיק את מצביעי המרכז שמחפשים חלופה לנתניהו.

כך נולד קמפיין שמנסה לדבר לשני קהלים במקביל. לימין הוא מבקש להזכיר מאיפה הגיע, ולמרכז להראות לאן הוא מסוגל להגיע. החליפה אמנם נשארה בארון, אבל המטען הפוליטי מהקדנציה הקודמת עדיין מלווה אותו לכל מפגש בשטח.

יאיר גולן: בן גביר של השמאל?

באופן אירוני, דווקא יאיר גולן ואיתמר בן גביר, שנמצאים בשני קצות המפה הפוליטית, הציגו רעיון קמפייני דומה: אל תסתפקו במפלגת שלטון שמנסה לרצות את כולם, הצביעו למי שמבטיח לשמור על הזהות האידיאולוגית של המחנה.

אצל בן גביר זו הייתה ההבטחה לשמור על נתניהו מימין. אצל גולן, הניסיון היה להבטיח שממשלה שתקום בלי נתניהו לא תסתפק בהחלפת האיש שעומד בראשה, אלא תקדם גם תפיסת עולם שמאלית מובהקת.

וכאן התרחש שינוי מעניין בשפה הפוליטית. אחרי שנים שבהן חלקים מהשמאל הישראלי העדיפו לדבר על ביטחון, ממלכתיות ואחדות, גולן החזיר לקדמת הבמה מושגים כמו "שלום" ואת המורשת הפוליטית של יצחק רבין, לרבות המסר "רבין צדק".

במקום לטשטש את הזהות האידיאולוגית כדי להגיע לקהלים רחבים יותר, הקמפיין ביקש להבליט אותה. לא להתנצל על השמאל, אלא להציג אותו כאלטרנטיבה רעיונית בפני עצמה.

הדמיון לבן גביר אינו בעמדות, כמובן, אלא בתפקיד ששניהם מבקשים למלא: מי שמבטיח לבוחריו שהממשלה הבאה לא תשכח את האידיאולוגיה שבשמה נבחרה.

איזנקוט: רוצה להחליף את נתניהו, אבל מה עם בנט?

גדי איזנקוט הגיע למערכת הבחירות עם נכס פוליטי משמעותי: עבר כרמטכ"ל, ניסיון ביטחוני ותדמית ממלכתית. אלא שככל שהקמפיין התקדם, התברר שהמאבק שלו לא מתנהל רק מול נתניהו, אלא גם מול מי שאמור להיות שותף פוטנציאלי להחלפתו.

קמפיין "המפלגה הגדולה" נועד לשכנע את מצביעי הגוש לרכז את קולותיהם סביב איזנקוט, מתוך תפיסה שהמפלגה הגדולה ביותר תוכל לדרוש את ההובלה הפוליטית. הבעיה היא שבדרך הוא מצא את עצמו בתחרות ישירה עם נפתלי בנט, שגם הוא מבקש להנהיג את המחנה.

וכך, בזמן ששניהם מדברים על הצורך להחליף את נתניהו, חלק מהמאמצים מופנים דווקא למאבק זה בזה. איזנקוט מבקש להוכיח שהוא האיש שסביבו צריך להתאחד, בנט מנסה לשכנע שהוא מסוגל לחבר בין מחנות, וכל אחד מהם זקוק לקולות שהשני היה שמח לקבל.

האירוניה היא שהמאבק הפנימי הזה עשוי לשרת גם את נתניהו. ככל שהשניים עסוקים בתחרות על הבכורה בגוש, כך חלק מהשיח הציבורי עוסק בשאלה מי מהם יוביל את המחנה, ולא רק בשאלה כיצד יחליפו את הממשלה.

ליברמן: מהאפסנאות בצה"ל למלחמה על הגיוס

אם יש נושא אחד שאביגדור ליברמן לא מתעייף ממנו, זה החרדים. בזמן שמפלגות האופוזיציה התחרו ביניהן על השאלה מי יצליח להחליף את נתניהו, יו"ר ישראל ביתנו התעקש להזכיר לציבור שמבחינתו, החלפת ראש הממשלה לא תספיק אם המפלגות החרדיות ימשיכו להחזיק במפתחות לקואליציה.

גיוס החרדים הפך לאחד הדגלים המרכזיים שלו, לצד המאבק בתקציבים למוסדות שאינם מלמדים לימודי ליבה והדרישה להקים ממשלה ציונית וליברלית. מבחינתו, קו השבר בפוליטיקה הישראלית אינו עובר רק בין תומכי נתניהו למתנגדיו, אלא גם בין מי שנושאים בנטל לבין מי שנהנים, לטענתו, מפטורים ומהטבות.

ויש כאן גם אירוניה ביוגרפית שקשה להתעלם ממנה. האיש שהפך את השירות הצבאי לאחד הנושאים הבוערים בקמפיין שלו החל את דרכו בצה"ל כאפסנאי בגדוד תותחנים, במסגרת שירות חובה מקוצר לעולים חדשים. בהמשך שירת גם במילואים. זה כמובן לא שולל את זכותו לדרוש שוויון בגיוס, אבל מספק פרט מעניין על האיש שמבקש להעמיד את השירות הצבאי במרכז סדר היום.

אך ליברמן לא הסתפק במתקפות על החרדים. גם גדי איזנקוט, שותפו הפוטנציאלי לגוש, מצא את עצמו תחת אש. ליברמן תקף את קמפיין המפלגה הגדולה, האשים את איזנקוט בפגיעה בגוש ואף השווה אותו לבני גנץ. מתברר שגם כשכולם מדברים על החלפת הממשלה, לא כולם מוכנים לתת למישהו אחר להוביל את המהלך.

ובסוף, אף אחד לא מצביע לשלט חוצות

בנט ביקש להוכיח שהוא השתנה, נתניהו הזהיר מפני מה שעלול לקרות אם לא יצביעו לו, בן גביר הציג את עצמו כמי שדוחף את הימין לפעולה, ווינטר ניסה לתרגם את התדמית הצבאית שלו למנדטים. ליברמן הפך את הגיוס למבחן אידיאולוגי, גולן החזיר את השמאל לשיח, סמוטריץ' חיפש מצביעים מחוץ למעגל המוכר, פייגלין ביקש לדבר לדור הצעיר ואיזנקוט נאבק על הנהגת הגוש.

היום, כשהקמפיינים מפנים את מקומם לקלפיות, נשאר לראות אילו מסרים הצליחו לשכנע. כי בסופו של דבר, אפשר להחליף חליפה, לחדד סיסמה ולצלם עוד סרטון מוצלח. את הפתק, לעומת זאת, הבוחר מכניס למעטפה לבד.