יש רגעים שבהם השנאה הפוליטית מצליחה לטשטש אפילו את האינטרס הלאומי הבסיסי ביותר. יאיר לפיד סיפק הבוקר (שני) רגע כזה בדיוק. יו”ר האופוזיציה התעורר לתוצאות הבחירות בברזיל ובסרביה, ובמקום להביע צער על הפסדיהם של שני מנהיגים המזוהים עם ישראל ותומכים בה, מיהר לחגוג את מפלתם.
מבחינתו, העובדה שמדינת ישראל איבדה ידידים בזירה הבינלאומית היא כנראה פרט שולי. מה שחשוב באמת הוא שאותם מנהיגים נחשבים למקורביו של בנימין נתניהו. וכך, בהינף ציוץ אחד, הפך לפיד את ההפסד של ידידי ישראל להישג פוליטי אישי, ואת הפגיעה האפשרית באינטרסים הישראליים לסיבה למסיבה.
המקרה של ברזיל חמור במיוחד. פלאביו בולסונארו, אוהב ישראל מוצהר שהניף את דגל ישראל בעצרות הבחירות שלו, ביקר בארץ והבטיח להעביר את שגרירות ברזיל לירושלים, הפסיד לנשיא המכהן לולה דה סילבה. אותו לולה שהשווה את פעולות ישראל בעזה למעשיו של היטלר נגד היהודים, האשים את מדינת ישראל ברצח עם, החזיר את שגריר ארצו מישראל והוביל קו עוין כלפיה בזירה הבינלאומית.
זה האיש שנשאר בשלטון. זה המנהיג שמולו הפסיד ידיד מובהק של מדינת היהודים. ובכל זאת, לפיד מצא לנכון לחגוג. לא משום שלולה טוב לישראל, לא משום שניצחונו מבטיח עתיד טוב יותר ליחסים בין המדינות, אלא משום שהמפסיד מזוהה עם נתניהו. כשהיריבות הפוליטית גורמת לאדם לשמוח על ניצחונו של מי שהשמיץ את מדינתו והשווה אותה לגרמניה הנאצית, קשה שלא לתהות היכן עובר הגבול.
גם בסרביה התמונה אינה פשוטה כפי שלפיד מנסה לצייר. אלכסנדר ווצ’יץ’, ידיד ישראל שקידם שיתוף פעולה ביטחוני ומדיני עם ירושלים, הודה בהפסדו לרשימת הסטודנטים. אין פירוש הדבר שמחליפיו יהיו בהכרח עוינים לישראל, אך מדובר באובדן אפשרי של בעל ברית משמעותי באירופה. יתרה מכך, במהלך המחאות נגד ווצ’יץ’ אף נשמעו התבטאויות אנטישמיות חמורות, ובהן קריאות נגד יהודים המקורבים אליו. במקום להתייחס למורכבות הזאת, לפיד בחר להסתכל על התוצאה דרך משקפיים פוליטיים צרים במיוחד: אם נתניהו מקורב למפסיד, הרי שמדובר בניצחון. ישראל, כך נדמה, פשוט אינה חלק מהמשוואה.
והאבסורד הגדול ביותר הוא שמדובר באדם שרצה, ואולי עדיין מקווה, להיות ראש ממשלת ישראל. מי שמתיימר להנהיג את המדינה אמור להבין שיחסי החוץ שלה אינם רכושו הפרטי של נתניהו, ושידידות עם ישראל אינה אמורה להיות תלויה בזהותו של היושב בלשכת ראש הממשלה. כשמנהיג זר תומך בישראל, מכיר בזכותה להגן על עצמה ועומד לצידה מול מתקפות בינלאומיות, הוא אינו עושה טובה לנתניהו, אלא למדינת ישראל ולאזרחיה. לפיד רשאי להתנגד לנתניהו, לתקוף את מדיניותו ולפעול להחלפתו. זו מהותה של דמוקרטיה. אבל יש הבדל עצום בין הרצון להביס יריב פוליטי לבין שמחה על הפסדם של מי שעומדים לצד המדינה שלך. מי שאינו מסוגל להבחין בין השניים מעורר סימני שאלה קשים בנוגע לסדר העדיפויות שלו.
יאיר לפיד חוגג את הפסד תומכי ישראל: "מקורבי נתניהו"
מחר אזרחי ישראל ילכו לקלפיות ויכריעו מי ינהיג את המדינה בשנים הקרובות. לפיד מבטיח להם תיקון, תקווה והצלחה, אבל הציוץ שלו חושף תפיסת עולם מטרידה: עולם שבו כל הפסד של נתניהו הוא ניצחון, גם כשהמרוויח הוא מנהיג שהפיץ השוואות מחליאות בין ישראל לנאצים. מדינת ישראל זקוקה לממשלה שמסוגלת להפריד בין מאבק פוליטי לגיטימי לבין האינטרס הלאומי, ולא למנהיג שחוגג את מפלת ידידיה רק מפני שהם נמצאים בצד הלא נכון של היריבות האישית שלו. כי מי שכל כך עסוק בשאלה איך להביס את נתניהו, עד שהוא שוכח לשאול מה טוב לישראל, צריך לשאול את עצמו אם השנאה לראש הממשלה לא גברה מזמן על אהבת המדינה.
