בכל מערכת בחירות יש לא מעט מושגים שחוזרים שוב ושוב בכותרות, באולפנים ובנאומי הפוליטיקאים. אבל מה זה בעצם מנדט, למה אחוז החסימה כל כך חשוב, ואיך הסכם עודפים יכול להשפיע על חלוקת המושבים בכנסת? רגע לפני שהולכים לקלפי, הגיע הזמן לעשות סדר במונחים הפוליטיים שכולם שומעים, אבל לא תמיד מבינים.
מה זה בכלל מנדט?
בשיטת הבחירות היחסית הנהוגה בישראל, המנדט הוא היחידה הבסיסית המרכיבה את כוחן של המפלגות בכנסת. בבית המחוקקים הישראלי ישנם 120 מנדטים, כלומר מושבים, וחלוקתם מתבצעת באופן יחסי למספר הקולות שקיבלה כל מפלגה שעברה את אחוז החסימה.
מדגם מיוחד מסוגו: מה יהיו תוצאות הבחירות? כל הנתונים בפנים
כדי לקבוע כמה קולות שווים מנדט אחד, מחלקים את סך הקולות הכשרים של המפלגות שעברו את אחוז החסימה ב-120. תוצאה זו נקראת "המודד למנדט". לאחר חלוקה ראשונית של המנדטים, הקולות הנותרים מחולקים לפי נוסחה מתמטית הקבועה בחוק, עד להשלמת כל 120 המושבים.
למושג "מנדט" יש משמעות נוספת וחשובה בתהליך הקמת הממשלה: לאחר פרסום תוצאות הבחירות והתייעצות עם נציגי הסיעות, נשיא המדינה מטיל על אחד מחברי הכנסת את "המנדט להרכבת הממשלה". זהו ייפוי כוח חוקי המאפשר לאותו נבחר פרק זמן קצוב לנסות ולגבש קואליציה שתזכה לאמון הכנסת. לסיכום, המנדטים הם ה"מטבע" הפוליטי – הם קובעים את יחסי הכוחות בפרלמנט ואת היכולת להוציא לפועל מדיניות וחקיקה.
מימון מפלגות
חוק מימון מפלגות הוא ה"דלק" הכלכלי המאפשר למערכת הפוליטית בישראל לפעול. הרעיון המרכזי העומד בבסיסו הוא שמירה על השוויון ומניעת מצב שבו בעלי הון קונים השפעה פוליטית וקשרי הון-שלטון. במקום שהמפלגות יהיו תלויות בתרומות ענק של מיליארדרים או גופים מסחריים, המדינה היא זו שמתקצבת את פעילותן מכספי המיסים של האזרחים.
ארבע שנים אחרי הבחירות – מבחן ההבטחות של הממשלה
המימון מחולק לשני סוגים: מימון שוטף לתחזוקת המפלגה ומימון ייעודי למערכת הבחירות. הסכום נקבע לפי "יחידות מימון", ונגזר בעיקר ממספר המנדטים שהמפלגה קיבלה בבחירות. במהלך תקופת הבחירות, המפלגות מקבלות מקדמות כספיות כדי שיוכלו להריץ קמפיינים, לשכור יועצים ולהדפיס שלטי חוצות.
כדי להבטיח טוהר מידות, קיימות מגבלות מחמירות: אסור למפלגות לקבל תרומות מתאגידים, והתרומה מאדם פרטי מוגבלת לסכום נמוך יחסית. "השוטר" של האירוע הוא מבקר המדינה, שבוחן את הדו"חות הכספיים של כל מפלגה בזכוכית מגדלת. מפלגה שחורגת מהכללים או לא מנהלת רישום מדויק סופגת קנסות כבדים שמופחתים ישירות מתקציב המימון שלה. בסופו של דבר, זהו ניסיון לאזן בין הצורך של מפלגות במשאבים כדי להגיע לציבור, לבין הרצון לשמור עליהן נקיות מלחצים חיצוניים.
מה ההבדל בין מפלגה, רשימה וסיעה?
למרות שרבים משתמשים במושגים אלו כמילים נרדפות, במערכת הפוליטית הישראלית יש ביניהם הבדלים משפטיים ופונקציונליים ברורים. ניתן לראות זאת כגלגול של אותו גוף בשלבים שונים של התהליך הדמוקרטי.
המפלגה היא הבסיס הראשוני. זוהי התאגדות של בני אדם למען מטרה פוליטית, הרשומה כחוק אצל רשם המפלגות. המפלגה היא גוף קבוע שיש לו מוסדות, תקנון, חברים רשומים וחשבונות בנק. כדי להפוך למפלגה, יש להגיש בקשה לרשם, לשלם אגרה ולהוכיח שהמטרות שלה אינן נוגדות את חוקי המדינה. המפלגה היא ה"בית האידיאולוגי" שקיים גם בין מערכות בחירות, והיא זו שבוחרת את האנשים שירוצו מטעמה.
מאות אלפים מחוץ למשחק: המספרים שמאחורי הבחירות
"רשימת מועמדים" היא המושג הטכני שמתייחס לקבוצת האנשים המוגשת לוועדת הבחירות המרכזית לקראת יום הבחירות. כאן נוצר ההבדל המרכזי: רשימה יכולה להיות מורכבת ממפלגה אחת, או מחיבור טכני של מספר מפלגות שחברו יחד כדי למקסם קולות, כמו "המחנה הממלכתי" או "יהדות התורה", המורכבות ממפלגות שונות. הרשימה היא למעשה מה שמופיע על פתק ההצבעה מאחורי האותיות. ברגע שמסתיימות הבחירות והתוצאות מאושרות, הרשימה מסיימת את תפקידה הטכני והופכת לסיעה.
הסיעה היא הנציגות של הרשימה בתוך הכנסת. בעוד שמפלגה פועלת "בחוץ", בשטח ומול החברים, הסיעה פועלת "בפנים", במליאה ובוועדות. הסיעה היא יחידת העבודה בכנסת: היא מקבלת זמן דיבור, הקצאות בוועדות ומימון מפלגות שוטף. לעיתים סיעה מתפצלת או מתאחדת עם סיעות אחרות במהלך הקדנציה.
לסיכום: מפלגה היא הגוף הרשום, רשימה היא מי שמופיע על הפתק בקלפי, וסיעה היא קבוצת חברי הכנסת שמכהנת בפועל.
משפט נתניהו וגיוס חרדים: מה הנושא שיכריע במי הציבור יבחר?
מה ההבדל בין התפלגות סיעה לפרישה ממנה?
במערכת הפרלמנטרית הישראלית, ההבדל בין "התפלגות" לבין "פרישה" הוא קריטי, שכן הוא קובע את עתידו הפוליטי של חבר הכנסת ואת המשאבים שיעמדו לרשותו. למרות ששניהם מתארים עזיבה של סיעת האם, החוק מתייחס אליהם באופן שונה.
התפלגות היא מהלך קבוצתי וממוסד המוכר בחוק. כדי שקבוצת חברי כנסת תוכל להתפלג מסיעתה מבלי להיענש, עליה לעמוד בתנאים נוקשים – לרוב מדובר בקבוצה של לפחות שליש מחברי הסיעה. מקרה נפוץ אחר הוא כאשר רשימה שהורכבה ממספר מפלגות מראש, כמו "הציונות הדתית" ו"עוצמה יהודית", מחליטה להתפצל למרכיביה המקוריים.
המתפלגים נחשבים לסיעה לגיטימית לכל דבר. הם זכאים לקבל מימון מפלגות שוטף, ייצוג בוועדות הכנסת, וחשוב מכל – אין עליהם מגבלות בהתמודדות בבחירות הבאות או בכהונה כשרים.
פרישה, המכונה לעיתים "עריקה", מתרחשת כאשר חבר כנסת בודד, או קבוצה קטנה שאינה מגיעה לשליש מהסיעה, עוזב את סיעתו בניגוד לדעתה, או מצביע נגד עמדתה בנושאים גורליים כמו הבעת אמון בממשלה או אישור התקציב. החוק הישראלי נוקט גישה מחמירה נגד פרישה כזו, כדי למנוע מצב שבו חברי כנסת "נרכשים" על ידי קואליציה תמורת הבטחות אישיות.
על הפורש מוטלות סנקציות כבדות. הוא לא יוכל לכהן כשר או כסגן שר במהלך אותה קדנציה, הוא לא יקבל מימון מפלגות לפעילותו, והסנקציה הקשה ביותר: הוא לא יוכל להתמודד בבחירות הבאות במסגרת אף מפלגה המכהנת בכנסת הנוכחית, אלא רק במסגרת מפלגה חדשה לחלוטין.
הסתיימה ההצבעה בנציגויות הדיפלומטיות של ישראל בעולם
לסיכום: התפלגות היא "גירושין בהסכמה", או בחסות החוק, ששומרים על זכויות הצדדים, בעוד שפרישה היא "נטישה" שגוררת ענישה משמעותית שנועדה להרתיע חברי כנסת משינוי נאמנות פוליטית תמורת טובות הנאה.
על מי מטיל נשיא המדינה את המנדט להרכבת ממשלה?
על פי חוק יסוד: הממשלה, נשיא המדינה הוא המופקד על הטלת המשימה להרכבת הממשלה על אחד מחברי הכנסת. התהליך מתחיל מיד לאחר פרסום תוצאות הבחירות הרשמיות, אז מקיים הנשיא סבב התייעצויות עם נציגי כל הסיעות שנבחרו לכנסת בבית הנשיא.
במהלך ההתייעצויות, כל סיעה ממליצה בפני הנשיא על חבר כנסת מסוים שעליו היא סומכת שיעמוד בראשות הממשלה. לאחר שמיעת כלל ההמלצות, הנשיא מטיל את התפקיד על חבר הכנסת שלדעתו הוא בעל "הסיכויים הגבוהים ביותר" לגבש קואליציה שתזכה לאמון הכנסת.
נקודה חשובה היא שהחוק אינו מחייב את הנשיא להטיל את המנדט דווקא על ראש המפלגה הגדולה ביותר. אם המלצות רוב חברי הכנסת מתנקזות למועמד אחר, או אם נראה שלראש המפלגה הגדולה אין יכולת מתמטית להקים ממשלה, הנשיא רשאי להטיל את המנדט על מועמד אחר.
למקבל המנדט ניתנים 28 ימים למשימה, והנשיא רשאי להעניק לו ארכה של עד 14 ימים נוספים אם נוצר צורך בכך. אם המועמד נכשל, הנשיא יכול להטיל את המנדט על חבר כנסת אחר או להעביר את ההחלטה לכנסת.
תעמולת בחירות
תעמולה היא מכלול הפעולות והפרסומים שנועדו לשכנע את ציבור הבוחרים להצביע למפלגה או למועמד מסוים, או להימנע מהצבעה ליריביהם. בישראל, התחום מוסדר תחת חוק הבחירות שנחקק בשנת 1959, ומטרתו המרכזית היא לשמור על הגינות, למנוע השפעה בלתי הוגנת ולהבטיח שוויון הזדמנויות בין הרשימות השונות.
החוק מטיל מגבלות משמעותיות על אופן ניהול התעמולה. בין היתר, חל איסור על שימוש במשאבי ציבור, כמו נכסי מדינה או עובדי ציבור, לצורכי תעמולה, וקיימות הגבלות על מתן מתנות, אירוח בידורי או שימוש בילדים מתחת לגיל 15. אחד הכללים החשובים הוא חובת הזיהוי: כל מודעה, סרטון או פוסט ממומן חייבים לציין בבירור מי עומד מאחוריהם ומי מימן אותם, כדי למנוע "תעמולה אנונימית".
בעבר, מוקד התעמולה היה שידורי הרדיו והטלוויזיה, אך כיום עיקר הפעילות עבר לרשתות החברתיות. המעבר לדיגיטל הציב אתגרים חדשים בפני ועדת הבחירות המרכזית, שנאלצת להתמודד עם תופעות כמו "בוטים", חשבונות מזויפים וניסיונות להפצת "פייק ניוז". בשנים האחרונות הורחבו סמכויות יו"ר ועדת הבחירות כדי להחיל את כללי השקיפות של החוק גם על המרחב המקוון.
מהם סקרי עומק ומה ההבדל בינם לסקרים רגילים?
סקרי עומק הם כלי אסטרטגי המשמש מפלגות ויועצים פוליטיים כדי להבין לא רק מה הציבור מתכוון להצביע, אלא בעיקר למה. בשונה מהסקרים המתפרסמים בכלי התקשורת, שבודקים לרוב את חלוקת המנדטים הצפויה, סקרי עומק הם מחקרי שוק מפורטים המנתחים את המניעים הפסיכולוגיים, הערכיים והחברתיים של הבוחרים.
בסקרים אלו השאלונים ארוכים ומורכבים בהרבה. הם בודקים סוגיות כמו רמת הנאמנות של המצביע למפלגה, אילו נושאים – כמו כלכלה, ביטחון ודת ומדינה – יגרמו לו לשנות את דעתו, וכיצד הוא תופס את תכונות האופי של המועמדים. המטרה היא "לפלח" את האוכלוסייה לקבוצות מיקוד קטנות, למשל "מתלבטים מהפריפריה" או "צעירים עירוניים", ולזהות בדיוק אילו מסרים עשויים לשכנע אותם.
ממצאי סקרי העומק כמעט לעולם אינם מתפרסמים בציבור. הם משמשים כ"מפת הדרכים" של קמפיין הבחירות: על פיהם מחליטים אילו סיסמאות להדפיס על השלטים, באילו נושאים לתקוף את היריב ובאילו אזורים גיאוגרפיים כדאי לרכז את מאמצי השטח ביום הבחירות. זהו למעשה "צילום רנטגן" של דעת הקהל, שנועד לזהות הזדמנויות ונקודות תורפה אלקטורליות.
האם ניתן לזייף את הבחירות?
השאלה האם ניתן לזייף את הבחירות בישראל מעסיקה את הציבור בכל מערכת בחירות. התשובה המקצועית היא שזיוף מערכתי שישנה את תוצאות האמת הוא קשה עד בלתי אפשרי, בשל מבנה השיטה הישראלית, אם כי טענות לזיופים נשמעות מעת לעת ולא תמיד נמצאה להן תשובה ברורה.
שיטת ההצבעה בישראל היא ידנית ומבוססת נייר. בניגוד למדינות המשתמשות במכונות הצבעה אלקטרוניות הניתנות לפריצה מרחוק, בישראל הבוחר משלשל מעטפה פיזית לתיבה נעולה. המנגנון המרכזי שמונע זיופים הוא הפיקוח ההדדי: בכל ועדת קלפי יושבים נציגים ממפלגות יריבות שמשגיחים זה על זה.
בנוסף, קיימים מספר מעגלי אבטחה: זיהוי בוחרים באמצעות תעודות מזהות רשמיות, סימון הבוחרים ברשימות מודפסות למניעת הצבעה כפולה, ופרוטוקולים מפורטים של ספירת הקולות שנחתמים על ידי חברי הוועדה. נקודת תורפה טכנולוגית קיימת בשלב הקלדת התוצאות למחשב המרכזי. ועדת הבחירות המרכזית מפעילה מערכות הגנת סייבר ומשווה בין הפרוטוקולים הידניים לבין הנתונים שהוקלדו, אולם השאלה אם הדבר מונע הטיה מלאכותית של התוצאות נותרת מורכבת. בעוד שאי-סדרים מקומיים, כמו זיוף חתימות או הצבעה בשם נפטרים, יכולים להתרחש בהיקף מצומצם, רשויות האכיפה וועדת הבחירות פועלות לאתרם. מידת השפעתם על תוצאות האמת אינה ברורה.
מה נחשב לקול כשר?
קול כשר הוא הצבעה העומדת בכל דרישות חוק הבחירות לכנסת ונספרת במניין הקולות הסופי הקובע את חלוקת המנדטים. כדי שקול ייחשב לכשר, עליו לעמוד בכמה תנאים יסודיים המבטיחים את טוהר הבחירות ואת חשאיותן.
המעטפה: ההצבעה חייבת להתבצע אך ורק בתוך המעטפה הרשמית והאטומה שסיפקה ועדת הבחירות המרכזית, כשהיא חתומה כדין על ידי שני חברי ועדת הקלפי.
פתק ההצבעה: בתוך המעטפה צריך להיות פתק הצבעה אחד של רשימה מאושרת. החוק קובע שאם נמצאו במעטפה שני פתקים זהים של אותה רשימה, הקול עדיין נחשב כשר, אך נספר כקול אחד. עם זאת, אם נמצאו שלושה פתקים זהים או יותר, או פתקים של שתי רשימות שונות, הקול נפסל.
איסור סימנים מזהים: זהו התנאי הרגיש ביותר. הפתק חייב להיות נקי מכל כיתוב, ציור, חירור או סימן אחר שעלול לזהות את הבוחר. המטרה היא למנוע מצב שבו אדם מוכיח לגורם חיצוני עבור מי הצביע. כל סימן שנראה כמכוון להבחין בין פתק זה לאחרים עלול לפסול את הקול.
שימוש בפתק לבן: ניתן להשתמש בפתק ריק לכתיבה ידנית של אותיות הרשימה וכינויה, אם הפתקים המודפסים אזלו. פתק לבן שנותר ריק לגמרי נחשב למעטפה ריקה, והוא אינו נספר במניין הקולות הכשרים.
הסכם עודפים
מדובר בכלי אסטרטגי המאפשר לשתי רשימות מועמדים "לחבר" את קולותיהן הנותרים לאחר חלוקת המנדטים הראשונית, במטרה לנסות ולזכות במנדט נוסף שיוענק לאחת מהן.
בשיטת הבחירות היחסית, לאחר חלוקת המנדטים השלמים, לכל מפלגה נשארת כמות מסוימת של קולות שאינה מספיקה למנדט שלם נוסף. ללא הסכם, קולות אלו עלולים "ללכת לאיבוד" בתהליך החישוב הסופי. כאשר שתי מפלגות חותמות על הסכם עודפים, ועדת הבחירות מתייחסת אליהן בשלב חלוקת המנדטים הנותרים כאל רשימה אחת גדולה. אם החיבור בין שתיהן מזכה אותן במנדט נוסף, לפי נוסחת בדר-עופר, המנדט יוענק לאחת מהן – זו שחישוב פנימי מראה כי היא זו שזקוקה למספר הקולות הקטן ביותר כדי להשלים את המנדט המבוקש.
התנאי היסודי והחשוב ביותר להפעלת ההסכם הוא ששתי המפלגות חייבות לעבור את אחוז החסימה. אם אחת המפלגות לא עברה את אחוז החסימה, ההסכם מבוטל וקולותיה אינם משתתפים בחלוקת המנדטים. לכן, הסכמים אלו נחתמים לרוב בין מפלגות מאותו גוש פוליטי, כדי להבטיח שקולות עודפים לא יעברו למחנה היריב אלא יישארו בתוך הגוש ויחזקו את כוחו הפרלמנטרי.
ועדת הבחירות המרכזית
ועדת הבחירות המרכזית היא הגוף המנהל והמפקח על הליך הבחירות לכנסת בישראל. זהו גוף סטטוטורי המורכב משילוב ייחודי בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת: בראש הוועדה עומד שופט של בית המשפט העליון, אך חברי הוועדה הם נציגי הסיעות המכהנות בכנסת היוצאת, בהתאם לגודלן היחסי.
תחומי האחריות של הוועדה רחבים ומקיפים את כל שלבי התהליך הדמוקרטי. בשלב המקדמי, היא אחראית על אישור רשימות המועמדים ובחינת פסילת רשימות או מועמדים במקרים חריגים, קביעת מיקומי הקלפיות והדפסת פתקי ההצבעה. במהלך תקופת הבחירות, יו"ר הוועדה מוסמך להוציא צווים ולקבל החלטות בנוגע לעתירות על הפרת חוקי תעמולת הבחירות. ביום הבחירות עצמו, הוועדה מפעילה מערך לוגיסטי רחב הכולל עשרות אלפי עובדים, מזכירים ומפקחים, שמטרתם להבטיח את טוהר הבחירות ותקינותן.
תפקיד קריטי נוסף של הוועדה מתרחש לאחר נעילת הקלפיות: ריכוז נתוני הספירה מכל רחבי הארץ, בדיקה של המעטפות הכפולות – קולות החיילים, האסירים, הדיפלומטים ואחרים – ופרסום התוצאות הרשמיות והסופיות. החלטות הוועדה בנושאים עקרוניים, כמו פסילת מועמדים, ניתנות לערעור ישיר בפני בית המשפט העליון. לסיכום, הוועדה היא הגוף המקצועי והביצועי של הבחירות, ותפקידה להבטיח שרצון הבוחר יתורגם למנדטים בכנסת.
אחוז החסימה
זהו הרף המינימלי מכלל הקולות הכשרים שעל רשימת מועמדים לקבל כדי לזכות בייצוג בכנסת. בשיטת הבחירות היחסית הנהוגה בישראל, מפלגה שלא חוצה את הרף הזה אינה נכנסת לפרלמנט, והקולות שניתנו לה אינם משתתפים בתהליך חלוקת המנדטים.
אחוז החסימה עומד על 3.25% מסך הקולות הכשרים, שיעור המקביל לכארבעה מנדטים. לאורך שנות המדינה הועלה הרף מספר פעמים: מ-1% בראשית המדינה, ל-1.5% ב-1992, ל-2% ב-2003, ועד לרמתו הנוכחית, שנקבעה בשנת 2014. המטרה הרשמית של העלאת אחוז החסימה היא למנוע פיצול יתר של הכנסת למפלגות קטנות מאוד, ובכך להקל על הקמת קואליציה ולחזק את יציבות הממשלה והמשילות.
לקיומו של אחוז החסימה השפעה מכרעת על המפה הפוליטית עוד לפני יום הבחירות: הוא מאלץ מפלגות קטנות בעלות אידיאולוגיה קרובה להתאחד לרשימות משותפות, כדי להבטיח את כניסתן לכנסת. עבור הבוחר, אחוז החסימה יוצר לעיתים דילמה של "הצבעה אסטרטגית" – האם להצביע למפלגה המועדפת עליו שמתנדנדת סביב הרף, או למפלגה "בטוחה" יותר כדי שהקול שלו לא יירד לטמיון.
ספירת הקולות
תהליך ספירת הקולות בישראל הוא ידני ונועד להבטיח אמינות מרבית. הוא מתנהל בשני שלבים מרכזיים.
הספירה בקלפיות: מיד עם נעילת הקלפיות, לרוב בשעה 22:00, מתחילה הספירה בתוך חדר הקלפי. חברי ועדת הקלפי, שהם נציגי המפלגות המתמודדות, ומזכיר הוועדה פותחים את התיבה, סופרים את המעטפות ומשווים את מספרן למספר המצביעים שסומנו ברשימות במהלך היום. לאחר מכן פותחים את המעטפות, מוודאים את כשרות הפתקים וממיינים אותם לפי רשימות. התוצאות נרשמות בגיליון ריכוז ובפרוטוקול רשמי שעליו חותמים חברי הוועדה. בסיום, חומר ההצבעה נחתם ומועבר בליווי משטרתי לאחת מ-19 ועדות הבחירות האזוריות, שם הנתונים מוקלדים למחשב המרכזי.
המעטפות הכפולות: אלו הם קולותיהם של מצביעים שלא הצביעו בקלפי הסמוכה למקום מגוריהם, כמו חיילים, אסירים, דיפלומטים, חולים בבתי חולים ומצביעים בקלפיות נגישות. מעטפות אלו נשלחות למרכז הלוגיסטי של ועדת הבחירות המרכזית בכנסת. הספירה שלהן מתחילה מאוחר יותר, כיוון שנדרש תהליך של הצלבת נתונים – בדיקה מול רשימות הבוחרים הארציות כדי לוודא שאיש לא הצביע פעמיים.
רק לאחר סיום ספירת המעטפות הכפולות וריכוז כלל הנתונים מהקלפיות הרגילות, מבוצע החישוב הסופי לקביעת אחוז החסימה וחלוקת 120 המנדטים.
יועץ אסטרטגי
בתחום הפוליטי מדובר למעשה ב"אדריכל" העומד מאחורי קמפיין הבחירות של מפלגה או מועמד. בניגוד לדובר או לאיש יחסי ציבור העוסק בתקשורת השוטפת, היועץ האסטרטגי מופקד על ראיית העל ועל קביעת מסלול ההליכה של המפלגה עד ליום הבחירות.
תפקידו המרכזי הוא לתרגם את המטרות הפוליטיות לתוכנית עבודה מעשית. היועץ מתבסס על סקרי עומק ונתונים דמוגרפיים כדי לזהות מיהם קהלי היעד ואילו מסרים ישכנעו אותם להצביע. הוא זה שמגבש את ה"נרטיב" של הקמפיין – הסיפור המרכזי שהמועמד מנסה להעביר לציבור – וקובע את סדר העדיפויות: באילו נושאים להתמקד ומאילו נושאים כדאי למפלגה להתחמק כדי לא לאבד קולות.
מרכיב קריטי נוסף בעבודתו הוא ניהול משברים ו"קמפיין שלילי". כאשר המועמד מותקף או כשמתפרסם מידע מביך, היועץ קובע את אסטרטגיית התגובה – האם לתקוף בחזרה, להסיט את הדיון לנושא אחר או להודות בטעות. במערכת פוליטית רוויית יצרים ותהפוכות, היועץ האסטרטגי הוא הדמות שמנסה לשמור על משמעת מסרים ולוודא שכל פעולה של המפלגה משרתת את המטרה הסופית: השגת מקסימום מנדטים.
