אחד הדברים המעניינים שקרו לחברה הישראלית מאז 7 באוקטובר הוא הפער העצום שנפער בין האופן שבו נהגו לדבר על הדור הצעיר בישראל לבין האופן שבו הדור הזה התנהג ברגע האמת. במשך שנים שמענו שאנחנו דור מפונק, אינדיבידואליסטי, כזה שמחויב בעיקר לעצמו, לקריירה שלו ולאיכות החיים שלו. המלחמה הוכיחה כמעט בן לילה עד כמה האבחנה הזאת הייתה שטחית.
מאות אלפי ישראלים עזבו משפחות, מקומות עבודה, לימודים ועסקים והתייצבו למילואים. רבים מהם עשו זאת שוב ושוב, לתקופות שבחיים נורמליים קשה בכלל לדמיין. מאחוריהם נשארו בני ובנות זוג שנאלצו לנהל לבדם משפחות שלמות, מעסיקים שנדרשו להסתדר בלי עובדים, עסקים קטנים שנאבקו לשרוד וילדים שהתרגלו לכך שאבא או אמא אינם בבית. החברה הישראלית עמדה בעומס הזה באופן מעורר השתאות.
לכן, כשמדברים היום על השחיקה של אנשי המילואים או על תחושת המיאוס בציבור, חשוב מאוד לא לטעות באבחנה. הישראלים לא גילו פתאום שהם אינם מוכנים להתאמץ למען המדינה. ההפך הוא הנכון. הם הוכיחו שהם מוכנים לשלם עבורה מחיר עצום. השאלה שמטרידה יותר ויותר אנשים היא אחרת: לאן בדיוק מוביל המאמץ הזה?
שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, קשה להתחמק מן התחושה שאנחנו עדיין פועלים בתוך אותה תפיסת עולם שהביאה אותנו אל האסון מלכתחילה. אנחנו מסוגלים להפעיל כוח אדיר, לכבוש שטחים, לפגוע בתשתיות טרור ולגייס שוב ושוב את טובי בנינו ובנותינו, אבל מתקשים להגדיר את המצב המדיני והביטחוני שאנחנו מבקשים ליצור בסופו של התהליך. אנחנו יודעים להסביר היטב מה נעשה השבוע, והרבה פחות טוב להסביר איך אמורה להיראות המציאות בעוד חמש או עשר שנים.
זו איננה שאלה תיאורטית. עבור מי שנמצא במילואים בפעם השישית, השביעית או השמינית, ההבדל בין מלחמה שמטרתה הכרעה לבין מלחמה שמטרתה לנהל את האיום הוא הבדל מאוד מעשי. אם אנחנו כובשים שוב מקום שכבר כבשנו, מפנים אותו ושבים אליו לאחר שהאויב הצליח להשתקם, צריך לשאול האם הבעיה היא באופן שבו נוהל הסבב האחרון או בעצם התפיסה שלפיה סבבים הם מצב שאפשר וצריך ללמוד לחיות איתו.
במשך שנים מכרה ההנהגה הישראלית לציבור את רעיון "ניהול הסכסוך". לא ניתן לפתור את האיום, הסבירו לנו, ולכן צריך לצמצם אותו, להכיל אותו, להרתיע אותו ולייצר תקופות ארוכות ככל האפשר של שקט. אלא שלשקט הזה היה מחיר. האויב ניצל את הזמן כדי להתעצם, ואנחנו ניצלנו אותו כדי לשכנע את עצמנו שהבעיה נמצאת בשליטה.
7 באוקטובר היה אמור לסיים את העידן הזה. ובכל זאת, נדמה לעיתים שאנחנו עדיין מנסים לחזור אליו, רק עם יותר חיילים, יותר אמצעים ויותר כוח אש. הוויכוח האמיתי שישראל צריכה לנהל איננו כמה כוח להפעיל בכל סבב, אלא האם אנחנו מוכנים לוותר על רעיון הסבב עצמו. האם מטרתו של צה"ל היא לייצר עוד תקופת שקט, או ליצור מציאות שבה האויב אינו מסוגל לשוב ולאיים על אזרחי ישראל? האם חמאס הוא בעיה שצריך להחליש, או אויב שצריך להביס? והאם אנחנו מוכנים לקבל מצב שבו הילדים שנמצאים היום בבית ומחכים לאבא מהמילואים יקבלו בעוד חמש-עשרה שנה צו 8 כדי להילחם שוב באותו ארגון ובאותו מקום?
בעיניי, התשובה חייבת להיות ברורה. אבל יש כאן עניין רחב יותר, והוא לא מסתיים בשערי עזה. אותה מדינה שמבקשת מן הדור הצעיר לשאת באחריות כמעט בלתי מוגבלת לביטחונה, מתקשה מאוד לתת לו אחריות וחירות כשהוא חוזר לחיים האזרחיים. זה מתחיל בדיור.
צעיר ישראלי יכול לקבל לידיו נשק בשווי אלפי שקלים ולשאת באחריות לחיי חבריו בגיל 18, אבל עשור אחר כך, כשהוא רוצה לרכוש בית בארץ שעליה הגן, הוא פוגש שוק שבו המדינה שולטת ברוב המכריע של עתודות הקרקע לבנייה. במקום לאפשר היצע רחב של קרקע ושוק חופשי, המדינה מנהלת את הקרקע במשורה, משווקת אותה, ממסה אותה וגובה בדרך סכומים עצומים. אחר כך אנחנו מקיימים דיונים אינסופיים על השאלה כיצד "לעזור לזוגות הצעירים" להתמודד עם המחירים שהמערכת עצמה סייעה ליצור.
אותו עיקרון קיים גם במערכת המס ובשורה ארוכה של תחומים נוספים. האזרח הישראלי עובד, מייצר, יוזם ומשלם, אבל חלק עצום מהאנרגיה הכלכלית שלו עובר דרך מנגנונים שמחליטים עבורו מה לעודד, מה להעניש, למי לתת הטבה, איזה ענף להגן מפני תחרות ואיזה מוצר לייקר באמצעות מכס או מכסה.
וכאן בעיניי נמצא אחד האבסורדים הגדולים של ישראל הנוכחית. יש לנו מדינה שתלויה לחלוטין באיכות האזרחים שלה, אבל המנגנונים שלה עדיין בנויים במידה רבה על חשד באזרח ועל הרצון לנהל אותו. במלחמה אנחנו מגלים שוב ושוב עד כמה החברה האזרחית בישראל מסוגלת לקחת אחריות. ראינו זאת ב-7 באוקטובר, כשאזרחים וכיתות כוננות יצאו להילחם עוד לפני שהמערכות הגדולות הצליחו להתארגן.
ראינו זאת במערך ההתנדבות, בתרומות, בסיוע למפונים, במשפחות המילואים ובאלפי יוזמות שקמו מלמטה. בכל פעם שהמדינה נקלעת למשבר, היא מגלה שהנכס הגדול ביותר שלה אינו עוד משרד ממשלתי אלא הישראלים עצמם. אלא שאחרי המשבר אנחנו חוזרים במהירות למודל הישן: המדינה יודעת, המדינה מחליטה, המדינה מחזיקה, המדינה מחלקת. לדעתי, הגיע הזמן להסיק מן השנים האחרונות מסקנה רחבה הרבה יותר. אם אנחנו סומכים על אזרח ישראלי שייקח אחריות על המדינה כשהיא בסכנה, אנחנו צריכים לסמוך עליו גם כשהוא מבקש לבנות את חייו.
זו בדיוק הסיבה שהדיון על ניצחון איננו רק דיון צבאי. ניצחון ישראלי אמיתי צריך לבוא לידי ביטוי גם ביחסים שבין המדינה לאזרחיה. בביטחון, המשמעות היא להפסיק לנהל את האויב ולהתחיל להכריע אותו. בכלכלה, המשמעות היא להעביר כוח מן המנגנון אל האזרח: לשחרר קרקעות, לפרק מונופולים ממשלתיים, לצמצם מכסים ומכסות ולפשט באופן דרמטי את מערכת המס. בביטחון הפנים, המשמעות היא להפסיק להתייחס לאזרח הנורמטיבי כאל חשוד ולהבין שהוא חלק ממערך ההגנה של החברה.
לוחמי מילואים עתרו לבג"ץ: הוקפאנו משירות בגלל פוסט טראומה
אלה אינם נושאים נפרדים. בבסיס כולם עומדת אותה שאלה: מי נועד לשרת את מי – האזרח את המנגנון, או המנגנון את האזרח? הדור שלי אינו מבקש מדינה שתיקח ממנו את האחריות. להפך. השנים האחרונות הוכיחו עד כמה הוא מוכן לקחת אחריות. הוא מבקש מדינה שתפסיק לעמוד בדרכו כשהוא עושה זאת.
חייהן של נשות המילואימניקים במלחמת "חרבות ברזל"
אנחנו מוכנים לעבוד קשה. אנחנו מוכנים לשרת. אנחנו מוכנים להילחם כשצריך. אבל אחרי המחיר ששילמנו, מותר לנו לדרוש שהמטרה לא תהיה לחזור שוב ושוב לאותה נקודת מוצא. הדור שלנו מילא את חלקו בחוזה עם המדינה. עכשיו הגיע הזמן שגם המדינה תמלא את חלקה: לנצח את המלחמות שהיא שולחת אותנו אליהן, ולאפשר לנו לחיות כאן כאנשים חופשיים במדינה שלנו. זה, בעיניי, פירושו של המשפט "הגיע הזמן לנצח".
