אומה שלמה מרכינה ראש. אלפי אנשים באו ליטול חלק והתכנסו היום (רביעי, 7/10/2026) בטקס הזיכרון הלאומי של עמותת "יד עזר לחבר" בחיפה לציון 3 שנים למלחמה ולמתקפה של הטבח הנורא ואירועי ה-7 באוקטובר 2023 שהחלו בשעה: 06:29 בבוקר באותה שבת שחורה של חג שמחת תורה.
משפחות שכולות, ניצולי שואה, ניצולי פסטיבל ה"נובה", לוחמות, לוחמים, אנשי כוחות הביטחון של צה"ל ומשטרת ישראל, שגרירים ודיפלומטים מעשרות מדינות בעולם, אישי ציבור, תלמידי בתי הספר עמדו יחד, הרכינו ראש וזכרו את הנרצחים והנופלים.
השעה הייתה 12 בצהריים. ברחבת האנדרטה שברחוב קסל בשכונת הדר, בקריית החסד של עמותת "יד עזר לחבר" בחיפה, השתרר לפתע שקט. אנשים הביטו זה בזה, חלקם חיבקו בני משפחה, אחרים נשאו בידיהם תמונות של יקיריהם. 3 שנים חלפו מאז אותו בוקר שחור ונורא של ה-7 באוקטובר 2023, אבל עבור המשפחות שאיבדו את היקר להן מכל, עבור מי שנפצעו, עבור ניצולי מסיבת ה"נובה", עבור הלוחמים ואנשי כוחות הביטחון, הזמן לא באמת הצליח למחוק את הזיכרונות.
בטקס זיכרון לאומי ומרגש במיוחד שאותו יזמה וקיימה עמותת "יד עזר לחבר" בשיתוף עם עמותת "אס.או.אס. ישראל" SOS Israel, לוחמים למען לוחמים, התאחדו היום כולם סביב כאב אחד, זיכרון אחד ומסר אחד ברור: לא שוכחים
את הטקס הנחה בחן רב לוחם היחידה המובחרת, הזמר ושחקן הסדרה "פאודה" נדב יעיש, שפתח את האירוע במילים שהעניקו את הטון לכל השעות הבאות. "אנחנו מתכנסים כאן כדי לזכור את הנרצחים והנופלים, לחבק את המשפחות השכולות, להצדיע ללוחמות וללוחמים ולכל כוחות הביטחון של צה"ל ומשטרת ישראל ולספר את סיפורם של מי שהיו שם בשבילנו ושל מי שנושאים את אותו יום איתם מאז" כך אמר. כבר בפתיחת הטקס היה ברור כי זה לא יהיה עוד אירוע זיכרון, זה היה מפגש של אנשים עם הזיכרון.
לצד המשפחות השכולות, ניצולי פסטיבל ה"נובה" וניצולי השואה נטלו חלק בטקס גם שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר חבר הכנסת בנימין (בני) גנץ, שגרירים, קונסולים, דיפלומטיים ואישי ציבור רבים, בהם נציג שגרירות טנזניה בישראל מר סיריך נאריאל קסביאן, שגרירת גואטמלה בישראל גב' אווה עצום ארוואלו דה מוסקוסו, גב' אייבי יא פינג-לי ממשרד הכלכלה והתרבות של טאייוואן, הקונסול הכללי של רומניה בחיפה מר אדריאן ברינקוביאנו, נציגי הקונסוליה הרוסית בחיפה ובהם אלכסיי קרסילניקוב והנספחת הצבאית דריה סוקול, קאטאנו פאולו משגרירות אנגולה, סימון רוקה משגרירות הפיליפינים בישראל ועוד, כמו כן נטלו חלק באירוע גם חברת הכנסת טטיאנה מזרסקי וחברי מועצת העיר חיפה בהם סגן ראש העיר חיפה יוסי שלום, עו"ד יעקב בורובסקי, הגב' טטיטנה ג'ון, מר רן בנדר ועוד הגיעו לקחת חלק באירוע יום זיכרון חשוב זה.
אין ספק כי נוכחותם הרבה של הדיפלומטים מהמדינות השונות העניקה לטקס משמעות נוספת, כי הזיכרון של ה-7 באוקטובר אינו רק זיכרון ישראלי, זהו סיפור אנושי של חיים שנגדעו, של משפחות שנשברו ושל גבורה יוצאת דופן שהתרחשה באותו יום נורא וכואב.
בלב האירוע עמד מוזיאון "השבעה באוקטובר" של עמותת "יד עזר לחבר", שקרם עור וגידים ובשקט ללא רעשי רקע הוקם בשנת 2024 ביוזמתו ובהובלתו של מייסד ומנכ"ל העמותה, הד"ר שמעון סבג. מוזיאון זה הוקם לצד "מוזיאון השואה והתקומה" של העמותה, שנחנך כבר למעלה מעשור, מתוך מחויבות עמוקה להנצחה, לתיעוד ולחינוך הדורות הבאים. זה מקום שבו הזיכרון הפך לשליחות. "מוזיאון ה-7 באוקטובר" אינו רק מקום שבו מוצגים פריטים ועדויות. הוא נועד להיות מקום שבו הסיפורים נשמרים כדי שלא ייעלמו. בין כתליו שמורים פריטים אישיים ועדויות מאירועי ה-7 באוקטובר וממלחמת "חרבות ברזל", לצד מייצגים, סרטים וסיפורים אישיים. מאחורי כל שם יש פנים. ומאחורי כל פנים קיים עולם שלם.
אחד הרגעים המצמררים בטקס הגיע כאשר המנחה נדב יעיש ביקש מהקהל לעמוד לדקת דומייה לזכר הנרצחים והנופלים. באותו רגע נדמה היה כי הרחבה כולה עצרה את נשימתה. ללא נאומים, ללא מוזיקה מתנגנת. ללא מחיאות כפיים. רק שקט, שקט שמילא את הרחבה ואת הלב, דקת דומיה אחת אל מול אלפי הזיכרונות.
עוד במהלך הטקס המרגש התקיים מעמד הדלקת המשואה, הלפיד ונר התמיד שאליו הוזמנו בצוותא נציגי המשפחות השכולות ההם שלמה שרף, סבה של מאי נעים-שרף ז״ל, שנרצחה בגיל 24 בטבח במסיבת הנובה, סנדרה אלון, אימו של לוחם חטיבת גולני וגיבור ישראל תומר קרן ז״ל שנפל בפעילות מבצעית בגבול לבנון ב־19/9/2024 והוא בן 20 בנופלו. אלכס (סשה) גילר, לוחם מילואים ששירת כ־300 ימים במלחמה לזיכרו של אחיו הצעיר סלבה גילר ז״ל, הגב' רחל-מיכל גבאי לזיכרה של ביתה שני גבאי ז"ל שנרצחה באמבולנס המוות בפסטיבל הנובה והיא רק בת 24 במותה.
המשואה ונר התמיד נשאו עימם זיכרון. הלהבות סיפרו סיפור וכל שם הזכיר אדם שהיה כאן ואיננו עוד. המסר שנאמר עם הדלקת המשואה סיכם את משמעות הרגע: "לזכרם. לכבוד גבורתם ולמען הדורות הבאים שיבואו אחרינו".
בתחילת האירוע נשא דברים בטקס הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר חבר הכנסת בנימין (בני) גנץ.
במהלך האירוע, לאחר דקת הדומייה נשא דברים מרגשים מייסד ומנכ"ל עמותת "יד עזר לחבר" הד"ר שמעון סבג שדיבר על ההחלטה להקים את מוזיאון "השבעה באוקטובר", על החשיבות שבהנצחת האירועים ועל האחריות המוטלת על הדור הנוכחי להעביר את הסיפור לדורות הבאים. יש רגעים שבהם המילים קטנות מכדי להכיל את גודל הכאב. 7 באוקטובר הוא רגע כזה. רגע אפל בתולדות מדינת ישראל והעם היהודי. יום שבו, אחרי 75 שנות עצמאות וריבונות, מצאנו את עצמנו שוב נרדפים בבתינו, חסרי הגנה, נאבקים על חיינו ועל חיי ילדינו. לשעות ארוכות ואיומות. שלוש שנים מאז הבוקר שבו מדינת ישראל התעוררה למציאות שאיש לא יכול היה לדמיין.
שלוש שנים מאז נפרצו גבולות, נקטעו חיים, משפחות נשברו ומאות סיפורים אישיים הפכו לחלק מהזיכרון הלאומי של מדינת ישראל. אסור שה־7 באוקטובר יהפוך עם השנים לעוד תאריך בספרי ההיסטוריה, הוא צריך להישאר סיפור חי, סיפורם של בני האדם, סיפורם של הנרצחים, סיפורם של גיבורי ישראל וסיפורו של עם שלם שהתמודד עם אחד הימים הקשים בתולדותיו. אנחנו חייבים להעביר את הזיכרון הלאה. לזכור זו לא רק חובה כלפי העבר, אלא זו גם אחריות כלפי העתיד".
עוד הוסיף בדבריו סבג, ואמר: "דווקא מתוך השבר הגדול הזה התגלה שוב כוחו העצום של העם הזה. ולמשפחות השכולות אני אומר אנחנו מחבקים אתכן. אנחנו יודעים שהחיים השתנו לעד ושהגעגוע נמצא אצלכם בכל יום ובכל רגע ובתוך הכאב העצום, אתן ממשיכות לקום, לאהוב, ליצור ולחיות ולשאת איתכן תמיד את מי שאיננו".
לאחר מכן נשאה דברים עוצמתיים ומעוררי התרגשות יערית שושן, מייסדת עמותת "אס.או.אס. ישראל" SOS Israel, לוחמים למען לוחמים ומשמשת גם כאוצרת מוזיאון 7 באוקטובר לצידה של המעצבת תמי סינר. שושן, נשאה דברים על הזיכרון, ההנצחה והאחריות להמשיך להשמיע את קולם של הלוחמים והלוחמות.
מהכאב אל סיפורי הגבורה, הטקס לא עסק רק באסון והטבח הנורא, הוא ביקש להביא גם את סיפורי הגבורה שנולדו ממש בתוך הזוועות והתופת הקשה. ה-7 באוקטובר היה יום של כאב עצום, אבל לצד הכאב נכתבו גם אינספור סיפורים של אומץ, ערבות הדדית ואנשים שקמו ורצו אל תוך הסכנה כדי להציל אחרים.
אל הבמה הוזמנו הלוחם והפרמדיק דוד קריספיל, שנפצע ב־7 באוקטובר, וכן הלוחם והחובש הקרבי פאשה חץ, שניהם לוחמי מילואים בסיירת צנחנים שנפצעו באותו יום. השניים סיפרו את סיפוריהם האישיים, סיפורים של סכנה, פציעה, פחד, אבל גם של נחישות עם המון הקרבה והצלת חיים. היו אלה רגעים שהזכירו לכולם כי בתוך היום הנורא מכל צמחו גם גילויי גבורה אדירים, עוצמתיים ויוצאי דופן. זאת היא הצדעה ללוחמים וללוחמות שנפצעו במלחמת "חרבות ברזל", אלה שיצאו להגן על מדינת ישראל ונושאים איתם את מחיר המלחמה גם בחיים שאחריה. דוד קריספיל ופאשה חץ, עלו לבמה וסיפרו בגוף ראשון את סיפורם מהמלחמה.
דוד, פאשה ונדב המנחה, הם חלק מפעילותה המבורכת והעניפה של עמותת "אס.או.אס. ישראל" SOS Israel, לוחמים למען לוחמים, המלווה לוחמים ולוחמות ומעניקה להם מרחב לעבד את חוויות הלחימה, לספר את סיפורם ולהשמיע את קולם. הם לקחו חלק גם בתערוכת "לוחמים למען לוחמים", שבה מצולמים לוחמים ולוחמות לצד דמויות מובילות בחברה הישראלית ובהן נשיא המדינה יצחק הרצוג הרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי, ראש עיריית ירושלים משה ליאון ועוד רבים אחרים.
אחד הרגעים הכואבים האישיים והמטלטלים ביותר בטקס היה מוקדש לזכרה של מאי נעים-שרף ז"ל, שנרצחה בפסטיבל ה"נובה" ב־7 באוקטובר והיא בת 24 בלבד. מאמן נבחרת ישראל לשעבר בכדורגל, שלמה שרף, סבה של מאי ז"ל בכאב עצום סיפר על נכדתו, על דמותה, על המשפחה ועל הגעגוע שלהם שאינו מרפה לרגע. היה זה רגע שבו הכותרות נעלמו ונשאר רק אדם אחד המדבר על אדם אהוב שאיננו. מאי ז"ל הייתה נכדה וגם חברה. בת משפחה, צעירה עם חלומות, חיוך ועתיד שנגדע באכזריות והמשפחה, כמו משפחות רבות אחרות, נותרה עם הגעגוע ועם החובה לספר מי היא הייתה.
בתוך כך יש לציין כי בתחילת שנת 2024 תרמה משפחת נעים-שרף לעמותה בעזרתם ובסיועם של אנשים טובים באמצע הדרך אמבולנס חדש ומאובזר לזכרה ולהנצחתה של מאי ז"ל לטובת רווחתם של ניצולי השואה של העמותה המשמש אותם מידיי יום חינם וללא עלות. נוסיף כי רק בשנה האחרונה הציל אמבולנס זה והפרמדיקים שלו חיי אדם באמצעות מכשיר הדפיברילטור שבתוכו.
בהמשך נשמעו גם קולותיהם של נציגי המשפחות השכולות, כל משפחה הביאה איתה זיכרון אחר, תמונה אחרת וסיפור אחר. אבל בין כל הסיפורים השונים עבר חוט אחד שחיבר את כולם, זהו הרצון שהיקרים להם לא יישכחו. עבור המשפחות, הזיכרון אינו טקס של שעה אחת. הוא החיים עצמם.
הטקס המשיך בקטעי תפילה ויזכור, שהוסיפו לרגעי הזיכרון מימד רוחני עמוק, תפילת "אל מלא רחמים" לזיכרם של הניספים נשא החזן חיים גרינשטיין וקדיש ופרק תהילים נשא רבה הוותיק של עמותת "יד עזר לחבר", כבוד הרב יעקב ממן.
מנחה האירוע נדב יעיש שהוא גם זמר, שחקן "פאודה" ולוחם דובדבן לשעבר עלה לבמה וביצע קטע מוזיקלי בשיר מרגש משלו שהפך את הרחבה למרחב של כאב, געגוע והמון תקווה. המוזיקה הייתה עבור רבים דרך נוספת לומר את מה שקשה לעיתים לבטא במילים.
עוד לקראת תום הטקס נשאו דברים גם הד"ר דדי פרלמוטר, יו"ר הוועד המנהל של הטכניון, פילנתרופ גדול וידיד העמותה המסייע רבות בכל ימות השנת לעמותת "יד עזר לחבר“ והד"ר איזבלה גרינברג פסיכיאטרית ומתנדבת וותיקה בעמותה כבר למעלה מ-2 עשורים המטפלת בהתנדבות מלאה בניצולי שואה של העמותה וכיום גם בשורדי נובה רבים ובלוחמות ולוחמים הלומי קרב.
בתום האירוע הזמר גדעון לייבוביץ הוזמן לשירת "התקווה", אלפי אנשים עמדו יחד, משפחות שכולות, ניצולי שואה, ניצולי פסטיבל ה"נובה", לוחמות, לוחמים, אנשי כוחות הביטחון חיילי צה"ל ומשטרת ישראל, שגרירים ודיפלומטים ממדינות העולם, תלמידי בתי הפסר, אישי ציבור רבים, תושבי העיר חיפה, הקריות והצפון, אזרחים שבאו לזכור. קולות רבים הפכו לקול אחד.
הטקס הסתיים, אבל הזיכרון לא ! עמותת "יד עזר לחבר" סיימה היום את הטקס, אבל לא את הזיכרון. הסיפורים שנשמעו היום אינם רק סיפורים של ה-7 באוקטובר. הם חלק מהסיפור של מדינת ישראל כולה ושל כולנו. נזכור את מי שנרצחו. ננציח את מי שנפלו. נחבק את המשפחות. נעמוד לצד הלוחמות והלוחמים שלנו ונמשיך לספר. נוסיף את המשפט שהפך למעשה למוטו של היום כולו: "כדי שהשמות, הפנים והסיפורים לעולם לא יהפכו רק לפרק בספר היסטוריה. יהי זכרם ברוך".
גם לאחר שהטקס הסתיים, איש לא מיהר לעזוב. המשפחות השכולות, השגרירים והדיפלומטים, אנשי הציבור, כוחות הביטחון, ניצולי השואה, ניצולי ה"נובה" והקהל הרחב הוזמנו לסיור במוזיאון "השואה והתקומה" ובמוזיאון "השבעה באוקטובר" הנמצאים בקומפלקס אחד. שם, בין המוצגים והעדויות, חזרו המבקרים אל הסיפורים האישיים של אותו יום. אל התמונות. אל החפצים. אל העדויות. אל סיפורי הקורבנות ואל סיפורי הלוחמות והלוחמים, החיילים, השוטרים ואנשי כוחות הביטחון.
היה זה מסע בין שני פרקים של זיכרון יהודי וישראלי, בין שואה לתקומה, בין אובדן לגבורה ובין זיכרון לאחריות להעביר את הסיפור לדורות הבאים. שורדי השואה לצד שורדי 7 באוקטובר, דור ששרד ובנה מדינה, לצד דור שקם להגן עליה. זוכרים את הנרצחים והנופלים, מחבקים את המשפחות והשורדים ומצדיעים ללוחמים וללוחמות שלנו. כי בסופו של יום, זו הייתה תמציתו של האירוע כולו: לא רק לזכור מה קרה, אלא לזכור למי זה קרה. שלוש שנים אחרי אותו בוקר נורא, בקריית החסד של עמותת "יד עזר לחבר" בחיפה, עמדו אנשים יחד והוכיחו שהזיכרון עדיין חי. הכאב עדיין שם. הגעגוע עדיין צורב. אבל לצידם קיימים גם כוח, אחווה, ערבות הדדית ותקווה ובמקום שבו נרשמו כל כך הרבה סיפורים של כאב נמשכת גם השליחות לספר אותם. לזכור. להנציח. לספר. ולא לשכוח.
בתוך כך, יש לציין כי מוזיאון "השבעה באוקטובר" שוכן בקריית החסד של עמותת "יד עזר לחבר" ברחוב קסל 6 בשכונת הדר בחיפה והכניסה אליו בכל ימות השנה היא חינם וללא עלות, הציבור מוזמן.
