בבוקר שמחת תורה, בשעה 06:29, נשמעה אזעקת צבע אדום בבית משפחת לוי, המתגוררת שבעה קילומטרים בלבד מגדר הגבול. אלי לוי, שליח חב"ד באזור עוטף עזה, רץ לממ"ד עם ילדיו. "יש לנו פק"ל סוכריות גומי, בדרך כלל שיש איזה סבב אני מוציא סוכריות גומי לילדים", הוא מספר בריאיון לעידו טאובר "ועושים איזה ריקוד ושמחת תורה".
אלא שהפעם הכול היה שונה. זמן קצר לאחר שיצא מהממ"ד, לוי החל לשמוע יריות. "אני שומע ממש יריות. שומע טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה, אני שומע יריות של אפס-חמש, יריות של מסק"רים. אני מבין שאין אימונים בשבת". הוא הביט לשמיים וראה אותם שחורים מעשן, ואז הגיע אליו הרבש"ץ ואמר: "אלי, יש אירוע גדול". לוי מספר כי הוא היה אמור להיות רבש"ץ היישוב, "אבל בסוף זה לא יצא".
הוא יצא החוצה, עלה על רכב ואז ראה מחבלים על הכביש. "דוהרים. אני לא ידעתי שזה מחבלים בהתחלה, עם טנדרים לכיוון מושב יכיני ושדרות. ואני מבין שיש אירוע גדול מאוד". במקביל, אזרחים שברחו ממסיבת הנובה הגיעו לאזור. "חבר'ה מהנובה ברחו אלינו, ליושיביה". אשתו, הודיה, היא עובדת סוציאלית קלינית, ולוי מספר כי אמר לה מיד: "הודיה, יש פה אירוע גדול".
באותו שלב החלו בני המשפחה והלוחמים להתמודד עם המציאות באמצעות האמצעים שהיו בידיהם. "וכדורים וכל מה שהיה לנו בבית התחלנו ככה לפגוש אותם", הוא מספר. לדבריו, לרשותו היה רק אקדח עם 50 כדורים. "נשקים ארוכים לא היו לנו. היינו שמונה לוחמים".
בהמשך מתאר לוי את היקף הכוחות שבהם נתקל. "400 מחבלים על הכביש. לסבר את האוזן, נדמה לי 250 הרוגים גם, על הכביש שלנו". בשלב הזה הוא הבין שמדובר באירוע שהוא אינו יודע כיצד יסתיים. "אני מבין שזה אירוע שאני הולך. לא יודע איפה הוא יסתיים". הוא נכנס לבית וביקש מאשתו לברוח, ואז לקח איתו שלושה דברים: טלית, קסדה ושכפ"ץ. הוא לקח את הטלית, שם אותה על ילדיו ואמר להם: "אני רוצה לעשות לכם ברכת כוהנים אחרונה".
ברגע הזה, בתו חיה שרה, שהייתה לידו, תפסה את רגלו. "חיה שרה שפה איתי תפסה לי את הרגל ואמרה לי: 'אבא, אתה כבר לא גיבור?'". לוי מסביר כי היא ראתה את אביה בלחץ, בניגוד למה שהייתה רגילה לראות. "היא ראתה שאבא בלחץ. רגילה לראות אבא עם עוצמות, אבא שנלחם". לדבריו, הוא השיב לה: "השם הוא הגיבור".
לפני שיצא להילחם, לוי פנה גם לתמונה גדולה של הרבי מליובאוויטש שהייתה בבית. "ואמרתי לרבי: 'אני שליח שלך פה תשע שנים. יש לי בקשה אחרונה: אם אני אשאר בחיים, אני רוצה להגיע אליך עוד פעם אחת'". בהמשך הוא מספר כי בקשתו אכן קיבלה מבחינתו משמעות מיוחדת: "ובאמת חודשיים אחרי זה נסעתי לברוקלין, לניו יורק, עם הבן שלי ונשכבנו על הרצפה ובכינו, ואמרתי: 'הבטחת וקיימת את ההבטחה'".
מכאן החל פרק הלחימה שנמשך, לדבריו, 17 שעות. "וככה אנחנו באמת 17 שעות בלחימה מול משהו שהוא לא כל כך ברור מה הולך לקרות". טאובר ציין כי לוי יצא מהאירוע בשלום מבחינה גופנית, והפנה את השיחה אל בתו חיה שרה, שנכחה אף היא באותו בוקר וחוותה את האירועים מקרוב.
חיה שרה מתקשה בתחילה לדבר על מה שחוותה. טאובר שואל אותה אם היא זוכרת משהו מאותו היום, והיא משיבה: "היינו בבית של חברים שלנו". לדבריה, היא ישבה ליד אביה ואז נשמע בום. "כולנו חשבנו שזה חדירת מחבלים, ואז הצצתי מהחלון וראיתי מלא עשן". היא מספרת כי ברגע הזה ברחה אל אביה, ולאחר מכן החלו פיצוצים נוספים.
"וכל מיני דברים התפוצצו שם ואז נכנסנו לממ"ד", היא מספרת. לאחר מספר דקות, לדבריה, הם יצאו מהממ"ד וניסו להימלט מהמקום. "ברחנו כזה ליד הבית בשדות, ברחנו ועברנו ואז רצנו לממ״ד". לדבריה, היו איתם גם כמה חברים. כאשר טאובר שואל אותה מה חשבה ומה הרגישה באותו זמן, חיה שרה מתקשה לתאר את התחושות במילים. "הרגשתי משהו שבחיים לא הרגשתי. משהו מוזר".
