השביעי באוקטובר שייך לעם ישראל כולו. גם לימנים. גם לתומכי נתניהו. גם למשפחות שאינן מוכנות להפוך את האבל שלהן למחאה נגד הממשלה. מי שמציג טקס כלאומי חייב לתת לכך ביטוי בבחירת הקולות שעל הבמה. רום ברסלבסקי, שורד השבי, טוען שבקשותיו לדבר בטקס ולהנציח את חבריו מצוות האבטחה בנובה נדחו שוב ושוב. הוא עצמו מגדיר את הטקס כפוליטי. זו טענה קשה שאי אפשר לטאטא מתחת לשירים מרגשים ולהצהרות על אחדות.
אדם שחזר מהשבי לא צריך להילחם גם על הזכות להשמיע את שמות חבריו. המארגנים מסבירים שיש מגבלות זמן ושצוות הכולל משפחות ואנשי מקצוע בוחר את הדוברים. אבל ההסבר הזה אינו עונה לשאלה המרכזית: כיצד מבטיחים שהבמה תייצג גם אנשים שחושבים אחרת? טקס אינו יכול להכיל את כולם, אך הוא חייב להראות שבחירת הדוברים אינה מסננת השקפות עולם.
האם השכולה קוראת להחרים את "הטקס הלאומי": "מחלל את זכרם"
וכאן צריך לומר לשמאל דברים ברורים: אין לכם בעלות על המוסר, אין לכם בעלות על הגבורה, ואין לכם בעלות על השכול. משפחה ימנית אינה צריכה את ההכרה שלכם כדי שכאבה יהיה ראוי להישמע. תמיכה בנתניהו או בימין אינה מוחקת אובדן, ואינה הופכת שורד שבי לפחות ראוי לכבוד. מי בשמאל שמטיף להכלה חייב לעמוד במבחן כשהקול שמולו ימני. לחבק אדם שמסכים איתך זו אינה פתיחות. פתיחות נבחנת ביכולת לתת מקום לאדם שמסרב לדקלם את המסר הפוליטי שלך.
הצביעות מתחילה כשהמילה "כולם" משמשת בכותרת, אבל שאלות על ייצוג זוכות לתשובות מעורפלות. היא מתחדדת כשמשפחה מרגישה שעליה לבחור בין נאמנות להשקפת עולמה לבין הזכות להיות חלק מהזיכרון המשותף. תחושה כזאת דורשת תיקון, לא הטפת מוסר למי שנפגע.
משפחות שכולות מהימין: הודרנו מהטקס בפארק הירקון
ולקראת בחירות, הגבול חייב להיות חד: אסור להפוך את האסון לקמפיין פוליטי חד צדדי. אם עדויות נבחרות לפי התועלת שלהן למאבק פוליטי, אם כאב המשפחות משמש להובלת הציבור למסקנה מפלגתית – זו פגיעה באמון הציבור ובמשפחות עצמן. במה, מוזיקה ונרות אינם מעניקים חסינות מביקורת. זה הונאת הציבור ופגיע בזכות החשיבה והבחירה.
המחנה הלאומי אינו אורח באבל הישראלי. הוא חלק גדול ממנו. מי שרוצה לדבר בשם כולנו חייב לתת מקום גם לימין. ומי שאינו מסוגל לכך -שיפסיק להשתמש במילה לאומי כדי להעניק למחנה שלו סמכות לדבר בשם עם שלם.
