פסק הדין שניתן היום (שני) בתביעתו של יו"ר לשכת עורכי הדין לשעבר אפי נוה נגד העיתונאית הדס שטייף ומדינת ישראל מחזיר לחיים את אחת השאלות הנפיצות של פרשת "מין תמורת מינוי": כיצד הסתיימה ללא כתב אישום פרשת החדירה לטלפונים של נוה – והאם הקביעות החדשות והחריפות של בית המשפט עשויות לשנות זאת?
סגן נשיא בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, השופט אורן שוורץ, קבע כי שטייף לא הייתה רק עיתונאית שקיבלה לידיה מידע שהושג על ידי אדם אחר. לפי פסק הדין, היא מילאה תפקיד פעיל ומרכזי בהשגת המידע מתוך מכשירי הטלפון של נוה, שהיו מוגנים בסיסמה.
"ממכלול הראיות שהובאו לפניי עולה כי שטייף לא הייתה דמות סבילה, אלא שימשה כגורם המחולל והמתווך אשר יזם וקידם את הפריצה לטלפונים המוגנים בסיסמה", קבע השופט. בפסק הדין נקבע עוד כי מעשיה של שטייף הם "בעלי נופך פלילי מעצם תפקידה המרכזי". בית המשפט קבע כי החדירה למידע עשויה להוות לכאורה עבירה לפי חוק המחשבים וחוק האזנת סתר, וכי שטייף הייתה מודעת היטב לאופן שבו הושג המידע.
מה עשתה שטייף לפי בית המשפט?
הטלפונים הישנים של נוה הגיעו לידיה של חני נוה. לפי ממצאי פסק הדין, שטייף חיברה בינה לבין יולי רוזנברג, שהיה בעל היכולת הטכנית לפרוץ את המכשירים ולהפיק מהם מידע.
הדס שטייף וגל"צ יפצו את אפי נוה ב-600 אלף שקלים
בית המשפט קבע כי שטייף גייסה את רוזנברג לצורך המשימה וכי ביקשה ממנו לנסות לפתוח את המכשירים כדי לבדוק אם קיים בהם חומר בעל ערך עיתונאי. לפי העדות שהתקבלה, היא אף ביקשה ממנו שאם לא יצליח – יחזיר את המכשירים כפי שהם ולא יערב אנשים נוספים.
הפריצה הצליחה.
בהמשך, במהלך פגישה ממושכת בביתו של רוזנברג, הוצגו תכני הטלפונים על מסך. שטייף נחשפה לתכתובות ולמידע האישי שהופקו מהם, ובהמשך הועתקו החומרים לדיסק-און-קי. לפי פסק הדין, שטייף אף הדפיסה ומיינה את החומרים בהתאם לתוכנם לקלסרים ולניילונית, ולאחר מכן החלה לקדם את התחקיר בגלי צה"ל. השופט קבע כי אין מדובר בעיתונאית שקיבלה הדלפה מוגמרת ממקור, אלא במעורבות אקטיבית בדרך שבה הושג החומר עצמו.
זו גם הסיבה שבית המשפט דחה את טענתה להגנות הניתנות לעיתונאים מכוח חוק הגנת הפרטיות. לפי פסק הדין, עיתונאי אינו יכול להיות שותף אקטיבי למעשה בלתי חוקי שבאמצעותו מושג המידע – ולאחר מכן להסתמך על ההגנות העיתונאיות כדי להצדיק את דרך השגתו.
אז מדוע שטייף לא הועמדה לדין?
האפשרות להעמיד את שטייף לדין בעקבות החדירה לטלפונים כבר נבחנה בעבר על ידי רשויות האכיפה. בדצמבר 2019 החליט פרקליט המדינה דאז שי ניצן שלא להעמיד לדין את שטייף ואת רוזנברג בגין מעורבותם בפריצה לטלפונים והעיון בתכניהם.
במסגרת אותה החלטה ניתנה לשניים חסינות מפני העמדה לדין בגין המעורבות בהשגת החומרים. הפרקליטות הכירה בכך שפרטיותו של נוה נפגעה באופן קשה, אך סברה כי האינטרס הציבורי בחשיפת החשדות שהתגלו בעקבות החדירה הצדיק שלא להעמיד את המעורבים לדין.
נוה ניסה לתקוף את ההחלטה, אולם במרץ 2020 קבע ממלא מקום פרקליט המדינה דאז, דן אלדד, כי אין לנוה זכות ערר על ההחלטה שלא להעמיד את שטייף ורוזנברג לדין. ההחלטה שלא להעמידם לדין נותרה על כנה.
וזה לא היה סוף ההסתבכות הפלילית.
במאי 2020 נחקרה שטייף באזהרה בפרשה נוספת, שעסקה בחשד להדלפת חומרים שהופקו מהטלפון של נוה ושעל חלקם חלו צווי איסור פרסום. גם התיק הזה נסגר בהמשך על ידי הפרקליטות, הפעם בשל חוסר ראיות מספיקות.
האם פסק הדין יכול להביא לפתיחת התיק מחדש?
לא באופן אוטומטי.
הקביעה של בית המשפט המחוזי ניתנה במסגרת הליך אזרחי ולא במסגרת משפט פלילי. המשמעות חשובה: בית המשפט לא הרשיע את שטייף בעבירה פלילית, לא הוגש נגדה כתב אישום במסגרת ההליך הזה, והביטוי "בעלי נופך פלילי" אינו כשלעצמו הרשעה בעבירה.
גם רף ההוכחה בהליך אזרחי שונה מרף ההוכחה הנדרש לצורך הרשעה במשפט פלילי. עם זאת, עוצמת הקביעות בפסק הדין עשויה לעורר מחדש את הדיון המשפטי בהחלטת הפרקליטות שלא להעמיד את שטייף לדין.
בית המשפט קבע כעת, לאחר שמיעת ראיות ועדויות במסגרת ההליך האזרחי, כי שטייף "יזמה וקידמה" את הפריצה; כי הייתה מודעת לאופן הפסול שבו הופק המידע; וכי החדירה והפקת המידע נעשו ביוזמתה, בתיווכה ובאשרורה.
אלא שגם אם גורמי האכיפה ירצו לבחון את הדברים מחדש, ניצבת בפניהם משוכה משמעותית במיוחד: ההחלטה המפורשת שכבר התקבלה שלא להעמיד את שטייף לדין והחסינות שניתנה לה ביחס למעורבותה בהשגת החומרים.
לכן, פסק הדין אינו הופך כשלעצמו את שטייף לחשודה מחדש ואינו מוביל אוטומטית לפתיחת חקירה. כדי שהפרשה תחזור למסלול פלילי יהיה צורך בהחלטה חדשה של רשויות האכיפה ובבחינה של משמעות הממצאים שנקבעו כעת, אל מול ההחלטות וההגנות שניתנו לשטייף בעבר.
שטייף וגל"צ ישלמו מאות אלפי שקלים
במישור האזרחי, לעומת זאת, התוצאה כבר ברורה.
בית המשפט חייב את שטייף ואת המדינה, מכוח אחריותה השילוחית של גלי צה"ל, לשלם לנוה 450 אלף שקלים בגין הפגיעה בפרטיותו. שטייף חויבה בנוסף לבדה ב-25 אלף שקלים בגין לשון הרע בעקבות פוסט שבו כינתה את נוה "תולעת האשפה". בצירוף הוצאות ושכר טרחת עורכי דין, הסכום הכולל שנפסק בפרשה מגיע לכ-600 אלף שקלים.
מנגד, בית המשפט דחה את התביעות נגד אנשי גלי צה"ל האחרים שנתבעו בפרשה, ובהם רזי ברקאי, נורית קנטי ואילאיל שחר. נקבע כי הם פעלו בתום לב במסגרת עבודתם העיתונאית וכי המידע שפורסם היה אמיתי ובעל חשיבות ציבורית.
עורך דינה של שטייף, עו"ד דודי זילברבוים, הדגיש בתגובה כי בית המשפט קבע שמטרתה המרכזית הייתה ביצוע תחקיר עיתונאי בנושא בעל עניין ציבורי וכי הפרסומים עצמם התבססו על תכתובות אותנטיות ושיקפו את המציאות העובדתית. לדבריו, נשקלת האפשרות לערער על פסק הדין.
כך, יותר משבע שנים לאחר שהפרשה התפוצצה, נוצר מצב חריג: ההליך הפלילי נגד שטייף בגין השגת החומרים הסתיים ללא כתב אישום, אך בית המשפט האזרחי קובע כעת ממצאים קשים בנוגע לאותה התנהלות ומגדיר את מעשיה כבעלי "נופך פלילי".
האם הממצאים החדשים יספיקו כדי לגרום לפרקליטות לפתוח מחדש את הפרשה? בשלב זה התשובה היא שלא התקבלה החלטה כזו. אולם לאחר פסק הדין החריף, השאלה כיצד ישפיעו קביעות בית המשפט על ההחלטה הישנה שלא להעמיד את שטייף לדין צפויה לעמוד מחדש במוקד.
