אחרי שנתיים של לחימה מדינת ישראל כולה עצרה את נשימתה עם שובם של אחרוני החטופים החיים בערב שמחת תורה תשפ"ו. שורדי השבי שרק יצאו מהגיהנום במנהרות החמאס זכו להגיע סוף סוף לידיים טובות שקלטו אותם במחנה ברעים, שם המתינו להם חדרים מאובזרים בכל טוב שכללו חשיבה על הפרטים הקטנים ביותר כדי להביא לשבים את ההרגשה הטובה ביותר שאפשר במצב הקשה אליו נקלעו. כעת, במלאת שנה לרגע השחרור ההוא, המפקדים שהיו אחראים על הקמת המתחם חוזרים אל הימים שבהם משימה לוגיסטית הפכה לחוויה בלתי נשכחת מהשירות הצבאי.
"במהלך השנה שקדמה לאירוע היינו אחראים על הקמת המתחם עוד מהגלגול הראשון שלו בקרוואנים", מספר סא"ל ת', מפקד מגמת הכשרות ונהיגה בבה"ד 6, שמשמש במקביל גם כמפקד בגדוד ההספקה המטכ"לי. "כשהגיעה ההתראה שככל הנראה תיחתם עסקה, נדרשנו להיערך לקליטה ולהקים מתחם חדש ומשודרג. קיבלנו מבנים עם חדרים עירומים לחלוטין, והמטרה הייתה להלביש אותם מכלום ולהפוך אותם להכי ביתיים שיש. חילקנו את העבודה לשני חלקים: המתחם המרכזי שיועד לשבים עצמם, ומתחם נפרד שהוקם עבור המשפחות שחיכו להם".
כדי לבצע את המשימה בשטח, סא"ל ת' הפעיל את סרן (במיל') ס', מ"פ פלוגת הכשרות בבה"ד 6, שהגיעה יחד עם סגל המפקדים וחיילי מחלקת הטירונות שלה. "המטרה הייתה אחת, לתת לשבים את הנחיתה הכי רכה שאפשר", מספרת סרן ס'. "החיילים עשו הכול בידיים: סחבו רהיטים, ניקו כל פינה, פרקו ציוד אישי וסידרו מצעים על המיטות. בתור מפקדת הכינו אותי מראש לאיך לרתום את האנשים למשימה, אבל ברגע האמת זה היה הדבר הכי קל בעולם. לא היה צריך להסביר שום דבר לאף אחד, כולם הבינו בדיוק את גודל השעה והרגישו שזו זכות פשוטה להיות שם".
במהלך ההקמה נדרש תיאום מול אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה וחיל הרפואה, במיוחד סביב המענה התזונתי. "היינו צריכים לבנות תפריטי מזון מותאמים אישית לשבים שחוזרים", מדגיש סא"ל ת'. "מדובר באנשים שחזרו אחרי שבי ארוך מאוד, בלי שידענו מראש מה מצבם הבריאותי ומה הגוף שלהם בכלל מסוגל לעכל. יחד עם גורמי הרפואה בנינו תפריטים מיוחדים בהתאם לקשירות הגופנית שלהם לפי מה שידענו באותו הזמן, ודאגנו שכל המזון והמעטפת הזו יחכו להם בחדרים ברגע שידרכו בפנים".
לצד המעטפת הכללית, הושקעה מחשבה במפגשים המשפחתיים הראשונים, שכללו גם פרטים אישיים ורגישים במיוחד. "ידענו למשל על אחד השבים שיש לו ילדים קטנים שמחכים לפגוש אותו", נזכרת סרן ס'. "הבנו שהמפגש הזה עלול להיות מורכב עבור הילד, שלא ראה את אבא כל כך הרבה זמן. הלכנו וקנינו מראש צעצועים ומתנות קטנות והשארנו אותם בחדר, כדי שההורה שחוזר יוכל לתת אותם לילדים שלו בעצמו. רצינו להעניק להם משהו קטן שיהפוך את הרגע הזה לקצת יותר נעים ופחות מאיים עבור הילדים".
חלק מרכזי מהאחריות של המפקדים היה לדעת לא רק מה לעשות, אלא גם מתי לזוז הצידה. "אני הייתי רוב הזמן עם המשפחות, כי רצינו לשמור על אינטימיות מוחלטת עבור השבים", מסביר סא"ל ת'. "הקפדנו שבתוך החדרים של השבים יהיו אך ורק צוותי הרפואה שנחוצים לבדיקות הראשוניות, בלי אנשים מיותרים מסביב. ברגע שהמשפחות נכנסו והמפגש התרחש, השארנו את החדרים לשימושן המלא. החובה שלנו הייתה לתת להם את השקט, המרחב והפרטיות המלאה אחרי שנתיים שלמות של נתק".
סא"ל ת', שלחם ברצועה ולקח חלק במבצעים לחילוץ חטופים, מספר על היום בו הבלתי ייאמן קרה: "בכל הפעולות שעשינו לאורך הדרך, המשימה להשבת החטופים תמיד עמדה לנגד עינינו, והיינו שותפים למבצעים שונים להשבתם. לעמוד שם ברעים, לראות את כולם שבים הביתה ולהיות חלק מהמעטפת שקולטת אותם בארץ, זו הייתה סגירת מעגל לאומית ואישית מדהימה. כולנו הרגשנו שאנחנו חלק ממשהו שהוא הרבה יותר גדול מאיתנו".
שנה אחרי אותו ערב שמחת תורה, הזיכרון המשמעותי ביותר שנשאר אצל סרן ס' הוא תחושת השותפות במשימה. "היה מרגש לראות את ההירתמות של כולם – פלוגת ההכשרות שלי, בה"ד 6, אנשי המטבח, הרפואה ואט"ל", היא מסכמת. "כל אחד ידע בדיוק איפה המקום שלו, עשה מאה אחוז וגם ידע לקחת צעד אחורה כשצריך. לשבת בבית ולראות את התמונות האלה זה עושה צמרמורת לכל אחד, אבל לדעת שהיית שם בפועל ועזרת להכין להם את הנחיתה – זה הדבר הכי מרגש שעשיתי בשירות שלי".
