אפשר להפסיד משחק כדורגל. אפשר גם להפסיד לאירלנד. אבל יש דרך להפסיד, ומה שנבחרת ישראל הציגה אמש בדברצן היה רחוק מאוד ממה שאפשר לקבל מנבחרת שלובשת כחול-לבן.
כל השבוע דיברנו על האירים. על המחאות, על סירוב לחיצות הידיים, על סרטי הזרוע השחורים ועל כל הרעש הפוליטי שליווה את המשחק. אחרי ארבע שעות של דיונים, שחקני אירלנד החליטו בכלל לעלות לכר הדשא, ואצלנו קיוו שאת התשובה לכל מה שקרה מסביב יתנו במקום היחיד שבו באמת אפשר לעשות את זה בספורט, על המגרש.
ואז התחיל המשחק.
12 דקות. זה כל מה שאירלנד הייתה צריכה כדי לפרק את נבחרת ישראל. טרוי פארוט כבש את הראשון, אדם איידה הוסיף את השני וג’ק מוילן קבע 0:3 כבר בדקה ה-25. שלושה שערים בתוך 12 דקות, במשחק שאליו ישראל הייתה אמורה להגיע בטירוף.
וזה בדיוק מה שהופך את ההפסד הזה לכל כך מרגיז.
לא בגלל שאסור להפסיד. אירלנד היא נבחרת לגיטימית לחלוטין, עם שחקנים ברמות גבוהות. אלא בגלל הדרך. בגלל הרכות, האדישות והתחושה שבזמן שהיריבה הבינה היטב את גודל האירוע, ישראל עדיין ניסתה להבין איפה היא נמצאת.
דווקא במשחק שבו לא היה צריך נאום מוטיבציה, קיבלנו נבחרת שנראתה כאילו היא זקוקה לאחד.
מנור סולומון: "אם אגיד מה אני חושב על האירים, אורחק"
אחרי כל מה שקרה לפני שריקת הפתיחה, אפשר היה לצפות לראות שחקנים שעולים לדשא עם אש בעיניים. לא בשביל "לנקום" באף אחד ולא בשביל לפתור סכסוכים באמצעות כדורגל, אלא פשוט כדי להראות קצת אופי. כדי לגרום לאוהד הישראלי שיושב בבית להרגיש שמי שלובש את החולצה הזאת מבין מה מצפים ממנו.
במקום זאת, עוד לפני שהספקנו להתעצבן באמת, המשחק כבר נגמר.
גם רן בן שמעון לא ניסה לייפות את המציאות. המאמן הגדיר את פתיחת המשחק כ"מביישת", אמר שהוא חש בושה והודה שהנבחרת לא הוכנה היטב. דניאל פרץ התנצל בשם השחקנים ואמר שגם הוא מתבייש בדרך שבה נראתה הנבחרת במחצית הראשונה.
וזו אולי הנקודה המדאיגה ביותר.
כי על הנייר, לנבחרת הזאת יש כישרון. אוסקר גלוך, מנור סולומון, ענאן חלאילי, דור תורג'מן, רוי רביבו ודניאל פרץ הם לא שחקנים שאמורים להיראות חסרי אונים במשך מחצית שלמה. זאת נבחרת שאמורה לפחות להיות מסוגלת להסתכל לאירלנד בלבן של העיניים.
אבל כישרון לבדו לא שווה הרבה כשהיריבה מגיעה ראשונה לכל כדור, מנצחת במאבקים ובעיקר נראית כמו הקבוצה שהבינה טוב יותר מה מונח על הכף.
והכי כואב, זאת כבר לא מעידה בודדת. ישראל פתחה את ליגת האומות עם הפסד 3:1 לאוסטריה, וכעת ספגה 3:0 מאירלנד. שני משחקים, שני הפסדים ושישה שערי חובה.
אפשר לדבר על מערכים. אפשר להתווכח על ההרכב. אפשר לשאול למה שחקן כזה פתח ואחר נשאר בחוץ. הכול לגיטימי. אבל לפני הטקטיקה ולפני החילופים יש דרישה הרבה יותר בסיסית מנבחרת ישראל: להופיע.
אמש היא לא הופיעה.
האירים רצו להפוך את המשחק הזה לבמה שלהם. הם הגיעו עם מחאות, הצהרות ומחוות, ובסופו של דבר גם יצאו ממנו עם הדבר היחיד שנשאר רשום בטבלה: 0:3.
וזאת הבעיה הגדולה באמת.
רציתם להשתיק את האירים? רציתם שהתשובה תגיע על כר הדשא? מצוין. בפעם הבאה תתחילו בלתת להם סיבה לדבר על הכדורגל שלכם.
