ראש הממשלה בנימין נתניהו מגיע היום (חמישי) לעצרת הכללית של האו"ם לא כדי למצוא חן, אלא כדי לקרוע כמה מסכות. שנה שלמה העולם נהנה בשקט מפירות המתקפה הישראלית-אמריקנית על איראן. מדינות ערב המתונות נשמו לרווחה, מדינות המערב קיבלו את הנפט שלהן בלי איום חות'י ובלי סחיטה גרעינית. אבל כשצריך היה לעמוד ולומר בקול רם מי הוא האויב האמיתי, נשמעו רק כמה צפצופים רפים. חולשה מדהימה.
איראן כבר מזמן אינה הבריון השכונתי שהעולם התרגל לפחד ממנו. היא הוכתה, הושפלה, ונחשפה במערומיה. ועדיין, אותם מנהיגים שבמשך שנים דרשו מישראל איפוק, שביקשו הכלה, מעדיפים גם עכשיו לעצום עיניים.
דרוקר דורש: לקבל מראש את נאום נתניהו – ואז להחליט אם ישודר
וכך גם לגבי המתקפות על ישראל שנשמעו כבר בימים הראשונים של העצרת. מנהיג אחרי מנהיג עולה לדוכן, מדבר על הומניטריות, על צדק, על שלום, ובוחר במכוון להתעלם מה-7 באוקטובר. לא מילה על הטבח, לא מילה על החטופים, לא מילה על רוצחי הילדים.
הבחירה שלהם ברורה. הם מעדיפים את ארגוני הטרור על פני מדינה דמוקרטית שנאבקת על קיומה. הם מעדיפים ללטף את הרוצחים ולגנות את הקורבן, כי זה קל יותר, כי זה פופולרי יותר ברחוב שלהם, כי זה לא דורש אומץ.
אמצעים חזותיים וחשיפה מפתיעה: מה מתכנן נתניהו לנאומו באו"ם?
נתניהו בא לומר את מה שאף אחד אחר לא יגיד שם. שישראל לא תתנצל על כך שהגנה על עצמה, שלא תבקש רשות להילחם במי ששחט את ילדיה, ושמי שבוחר לעמוד לצד הטרור – שלא יתפלא כשיום אחד הטרור יעמוד אצלו בסלון.
הצביעות הזו כבר לא עובדת. העולם ראה מי באמת נלחם בציר הרשע, ומי רק מדבר.
