האם זו השפעה של 7 באוקטובר? האם הטראומה הלאומית גרמה לדור שלם לעצור ולשאול שאלות שהוא אולי לא שאל קודם? האם זו המוזיקה האמונית שהפכה בשנים האחרונות לחלק בלתי נפרד מהמיינסטרים הישראלי? ואולי בתוך עולם שמציע לנו כמעט הכל – יש משהו אחד שהוא פשוט לא מצליח לספק: עומק.
עם השאלות האלה יצאתי לצלם את "נשמות צמאות".
בפרק הראשון פגשתי אנשים שהחיפוש שלהם אחר אמונה לא התחיל מתוך תיאוריה או דיון פילוסופי. אצלם הוא עבר דרך המקומות הקשים ביותר שאדם יכול להגיע אליהם.
תומר וינר שרד את הטבח במסיבת הנובה. בשיחה שלנו הוא סיפר לי על מה שעבר ב-7 באוקטובר, אבל בעיקר על מה שקרה אחר כך. על הרגע שבו משהו בתוכו השתנה.
הוא תיאר רגע אחד שנחרט בי במיוחד. הוא יצא החוצה, הסתכל לשמיים עם דמעות בעיניים ואמר לבורא עולם: "אני לא מבין אותך. וואלה, לא מבין אותך. אבל אני ממשיך להאמין בך שאתה בא להטיב איתי. גם אם אני לא רואה את זה".
יש משהו מטלטל במשפט הזה. הרי הרבה יותר קל להאמין כשהכל מסתדר. כשהחיים מתקדמים בדיוק לפי התוכנית שלנו. אבל מה קורה כשהתוכנית מתרסקת? מה נשאר לאדם כשהוא כבר לא מצליח להבין?
אצל תומר, דווקא שם התחיל תהליך עמוק של חזרה בתשובה, שאותו הוא עובר יחד עם בת זוגו.
האמונה שנכנסה איתה לשבי
ואז פגשתי את ספיר כהן וסשה טרופנוב.
ספיר סיפרה לי שהיא גדלה בבית מסורתי. היא תמיד האמינה שיש אלוקים, הדליקה נרות שבת, אבל התפילה לא הייתה חלק משמעותי מחייה. אלא שעוד לפני 7 באוקטובר משהו התחיל להשתנות. "בגלל דברים לא טובים שהרגשתי", היא סיפרה, היא התחילה להתפלל. בדיעבד, התפילות האלה נכנסו איתה למקום שאיש לא יכול היה לדמיין.
ספיר סיפרה על החרדה שהרגישה עוד קודם, על התחושה שמשהו נורא עומד לקרות, ועל כך שהתפילה הפכה לעוגן שלה. אחר כך, בתוך השבי, היא המשיכה להתפלל מדי יום ולומר שוב ושוב פרק תהילים.
אחד הדברים שהכי נגעו בי בשיחה איתה היה דווקא מה שהיא לא ביקשה. "לא ביקשתי אפילו להשתחרר מחר", היא אמרה לי. "ביקשתי שאני אשתחרר בזמן שנכון בשבילי".
תחשבו על המשפט הזה. בתוך השבי, בתוך חוסר הוודאות, בתוך הפחד – לא לבקש שהכל ייגמר עכשיו, אלא להצליח למסור את השליטה ולהאמין שיש משהו גדול יותר שאתה לא בהכרח מסוגל להבין באותו הרגע.
"לא היו לי כלים להתמודד"
הסיפור של סשה שונה, אבל אולי דווקא בגלל זה השיחה איתו הייתה כל כך משמעותית עבורי. סשה הגיע ל-7 באוקטובר ממקום חילוני. כשהוא דיבר איתי על התקופה בשבי, הוא תיאר כיצד העולם שעליו בנה את חייו פשוט נעלם ברגע אחד.
העבודה, החברים, התוכניות לעתיד, החלומות על גיל 60 או 70 – כל הדברים שאנחנו משכנעים את עצמנו שהם מובנים מאליהם. "כשהגעתי לסיטואציה של השבעה באוקטובר", הוא אמר, "לא היה לי את הכלים להתמודד עם האתגר הזה". כשהכל נלקח ממנו, הוא נאלץ להתמודד עם שאלות שלא היה יכול לברוח מהן.
אחד הרגעים הקשים ביותר הגיע אחרי חודשים בשבי. לאחר מה שהוא מתאר כ"תופת בח'אן יונס", סשה הועבר לרפיח והוכנס לכלוב עץ בגודל של בערך שני מטרים על מטר. סביבו מחבלים רעולי פנים, אקדחים וסכינים.
דווקא שם התרחש אצלו שינוי.
במקום להישאב שוב לפחד, הוא ניסה להסתכל על המציאות אחרת. להבין שאולי הוא לא יכול לבחור מה יקרה לו – אבל הוא כן יכול לבחור כיצד להתמודד עם מה שקורה לו. "אם אלוקים ייתן לך את החיים האלה, אז זכית", הוא אמר לעצמו. "אם לא, זה החלק שלך. היו לך 27 שנים טובות, כמה חודשים רעים, סך הכל בסדר".
קשה לשמוע משפט כזה ולהישאר אדישים.
הסימן שספיר ביקשה
אבל הסיפור של ספיר וסשה לא הסתיים בשחרור מהשבי.
עוד לפני 7 באוקטובר הזוגיות שלהם הייתה במקום מורכב. ספיר סיפרה שהיא ביקשה מאלוקים סימן: האם סשה הוא באמת האיש שנשלח אליה? האם הוא הגבר שאיתו היא אמורה לבנות את חייה?
ואז סשה חזר.
אחד הדברים הראשונים שאמר היה: "אמא, אני יודע שיש אלוקים". ספיר סיפרה לי שהיא פשוט ישבה ולא האמינה. אחר כך אמו של סשה סיפרה לו שהיא חזרה בתשובה. ספיר הייתה בטוחה שהוא יכעס. במקום זה הוא אמר לה: "אמא, אני שמח לשמוע. את בדרך הנכונה".
המסע שהתחיל במקום החשוך ביותר הגיע בסופו של דבר למקום אחר לגמרי – לחופה.
אז מה בעצם קורה כאן?
זה היה רק הפרק הראשון, אבל כבר במהלכו הבנתי שאולי השאלה שאיתה יצאתי למסע הייתה קצת קטנה מדי.
רציתי להבין למה דור ה-Z מתחזק.
אבל כשאתה יושב מול אנשים שעברו את 7 באוקטובר, את הנובה ואת השבי, ומקשיב להם מדברים על אמונה, אתה מבין שלא תמיד מדובר ב"התחזקות" במובן שאנחנו רגילים לדבר עליו.
לפעמים זו פשוט שאלה הרבה יותר בסיסית: על מה אדם נשען כשהקרקע נשמטת מתחת לרגליו?
אנחנו חיים בדור שיש לו לכאורה הכל. כל שיר נמצא במרחק נגיעה, כל תשובה נמצאת בגוגל או ב-AI, כל אדם נמצא במרחק הודעה, וכל רגע בחיים יכול להפוך לסרטון של 30 שניות.
ובכל זאת, נדמה שדווקא הדור הזה מחפש משהו שאי אפשר לגלול אליו.
בפרקים הבאים אפגוש עוד צעירים ואנשים שמלווים את התופעה הזאת. אגיע לשיעורי תורה, לסליחות ולעולם המוזיקה, ואנסה להבין עד כמה אמנים, משפיעני רשת והרשתות החברתיות עצמן הפכו את האמונה לחלק מהשיח של דור חדש.
אני עדיין לא יודעת מה תהיה התשובה בסוף המסע הזה.
אבל אחרי הפרק הראשון אני כבר יודעת דבר אחד: יש כאן צמא.
והנשמות האלה מחפשות ממה לשתות.
