אמנים, בוגרים ומרצים מהימין טוענים כי במשך שנים נאלצו להצניע עמדות, להתיישר עם השיח הפוליטי המקובל או לשלם מחיר מקצועי. כעת הם מדברים בגלוי על מה שלטענתם מתרחש בתוך מוסדות האמנות בישראל – ומבקשים להחזיר למרחב האקדמי גם יצירה יהודית, ציונית ושמרנית.
"אנחנו מוכנים לשלם כל מחיר", נשמעים הקולות במחאה נגד הממשלה והרפורמה המשפטית. האקטיביזם הפוליטי הפך בשנים האחרונות לחלק בלתי נפרד מהנוף של מוסדות האמנות בישראל. אלא שכעת נשמע גם קול אחר.
אמנים, מרצים ובוגרים המזוהים עם הימין שוברים שתיקה ויוצאים למאבק על מקומם באקדמיה לאמנות. לטענתם, במוסדות כמו בצלאל ושנקר נוצר במשך השנים מרחב פוליטי שבו עמדות שמאל ופרוגרסיביות זוכות לביטוי רחב, בעוד יצירה המזוהה עם יהדות, ציונות או ימין מתקבלת לא פעם בחשדנות ואף בהדרה.
"קשה להיכנס לקליקה. אתה צריך להיות שמאלן, צריך לדבר שמאל, אתה צריך להתנכר ליהדות", טוען ישיב, בוגר "אמונה המכלה האקדמית לאומנויות".
שחר, מרצה לשעבר בשנקר וראש איגוד היוצרים והאומנים, מתאר חוויה דומה: "אני בתור סטודנט ידעתי שאם אני אעשה משהו נגד דת והמדינה, זה ימשוך תשומת לב ואני אקבל ציון טוב". לדבריו, המחיר אינו רק מקצועי: "יש לי קולגות שלא מדברים איתי עד היום כי אני מצביע ימין".
"יצירה כזאת הייתה יכולה להיות בבצלאל? אין מצב".
הדסה, סטודנטית במכללת אמונה לשעבר, מציגה בכיתה עבודה המבוססת על מגילת אסתר. כשהיא נשאלת אם יצירה מסוג זה הייתה יכולה, לדעתה, לקבל מקום בבצלאל, היא משיבה מיד: "לא. אין מצב".
היא עצמה ניסתה בעבר להתקבל לבצלאל ולא התקבלה. לטענתה, אחת העבודות שהגישה עסקה ביונתן פולארד, והיא סבורה שהבחירה בנושא השפיעה על היחס לעבודתה. "כשהגעתי לבצלאל הרגשתי שאני נאבדת בתוך אנשים שמביעים רעיונות קיצוניים", היא מספרת.
שחר מתאר את התחושה באופן חריף יותר: "אם אתה ימני מוצהר, ביביסט – אתה לא נאור. אתה לא יכול להיות אצלנו בבצלאל. אתה מצביע הרי לאנשים פאשיסטים. זו התפיסה".
מנגד, ישיב סבור שהמענה אינו נטישה של עולם האמנות אלא יצירת אלטרנטיבה: "עולם האמנות סגור בהרבה מובנים. זו השליחות שלנו להביא את העומק".
מבצלאל של בוריס שץ – אל המאבקים הפוליטיים של ימינו
בצלאל נוסד מתוך חזון ששילב אמנות, מלאכה, מסורת יהודית ורעיון לאומי. אלא שבמשך השנים השתנה המוסד, ובתוך השיח האמנותי קיבלו מקום מרכזי גם ביקורת חריפה על הציונות, העיסוק בנכבה, בסכסוך הישראלי-פלשתיני ובזהות הפלשתינית.
עבור מבקרי המוסד, השינוי הזה אינו רק התפתחות אמנותית. לטענתם, הוא משקף מעבר עמוק ממוסד שנולד כחלק מהתחייה הלאומית היהודית למרחב שבו תפיסות פוסט-ציוניות מקבלות לגיטימציה רחבה.
לאורך השנים נרשמו בבצלאל שורה של סערות ציבוריות סביב עבודות אמנות, הפגנות ומחאות פוליטיות: דגלי פלשתין, עבודות העוסקות בהרוגים פלשתינים, מחאות נגד מדיניות הממשלה ויצירות שעוררו טענות להסתה.
שחר מציב את הגבול במקום שבו, לדבריו, חופש הביטוי הופך לפגיעה בסמלים לאומיים: "אי אפשר הכול בשם חופש הביטוי. לשרוף דגל ישראל?" לדבריו, מדובר גם בסביבה שמעצבת את תפיסת העולם של הסטודנטים: "מי שייכנס לשם לא יוצא אותו אדם. יש שם לחץ חברתי ותודעתי שאדם לא יכול להבין שהוא נמצא במנגנון משומן של שנאה. הם קוראים לזה נאורות".
נתניהו וחבל התלייה
אחד האירועים הזכורים ביותר התרחש ב-2016, כאשר בבצלאל הוצגה כרזה שבה נראה ראש הממשלה בנימין נתניהו לצד חבל תלייה, בעיצוב שהתכתב עם כרזת HOPE המזוהה עם ברק אובמה.
הכרזה חוללה סערה ציבורית חריפה ודיון בגבולות שבין אמנות, מחאה פוליטית והסתה. "אפילו מנהיג ערבי לא צריך להיות בחבל תלייה. מה קורה פה?" אומר אחד המרואיינים בכתבה.
הרפורמה המשפטית והפוליטיזציה של הקמפוס
המחאה נגד הרפורמה המשפטית ב-2023 סימנה שלב נוסף במעורבות הפוליטית של האקדמיה. שלטים ומיצגים נגד המהלך נתלו במרחבי הקמפוס, ואנשי המוסד נטלו חלק פעיל במחאה הציבורית.
עבור המבקרים מימין, זו הייתה נקודת מפנה: לטענתם, מוסד אקדמי שממומן גם מכספי ציבור כבר לא הסתפק במתן במה ליצירה פוליטית של סטודנטים ומרצים, אלא הפך בעצמו לשחקן בזירה הציבורית.
בתוך האווירה הזאת היו גם מי שבחרו להתייצב בגלוי מן הצד השני. המרצה נתנאל בורוזוב שלח להנהלת בצלאל מכתב חריף ובו הצהיר על תמיכתו ברפורמה המשפטית.
"בימים בהם מתקיימת מלחמת מעמדות במסווה של דמוקרטיה, איני חושש כלל שישייכו אותי למעמד הבבונים", כתב. "אני גאה להודיע על תמיכתי המלאה ברפורמה המשפטית". בהמשך הביע בורוזוב גם עמדות נחרצות בנוגע למלחמה, לסרבנות ולראש השב"כ. לדבריו, להתבטאות הזאת היה מחיר מקצועי: "שילמתי מחיר כבד. אני עד היום מרצה שלא מן המניין".
"לא להתבייש – אנחנו הרוב"
אלא שהסיפור אינו מסתיים בטענות על הדרה. קבוצה הולכת וגדלה של אמנים ומרצים מימין מבקשת לייצר מרחב אמנותי אחר – כזה שבו יצירה יהודית, ציונית ולאומית אינה נדרשת להתנצל על עצם קיומה.
"יש כאן משהו בחיתוליו", אומר ישיב. "אנחנו כציבור צריכים לגייס משאבים כדי לאפשר לעולם התרבות שאיבד כיוון – לא רק לקליקה מצומצמת".
בשיחה עם שחר עולה השאלה שמלווה את הכתבה כולה: אם אמן ימני מסוגל להעריך יצירה של אמן שמאלני גם כשהוא חולק לחלוטין על השקפת עולמו – מדוע, לטענתם, הדרך ההפוכה קשה כל כך? "אנחנו הברברים בעיניהם", הוא אומר. "מה צריך לעשות? לא להתבייש. להיות גאים. אנחנו הרוב".
הוויכוח הזה כבר מזמן אינו רק על ציור, כרזה או מיצג. הוא נוגע בשאלה עמוקה יותר: מי קובע מה נחשב אמנות, מי מקבל הכרה ומי נשאר מחוץ לקליקה.
מבצלאל שנולד מתוך חזון של תחייה יהודית ולאומית הפך במהלך יותר ממאה שנות קיומו למוסד אחר לחלוטין. בעיני מבקריו, זהו הסיפור שבין ציונות לפוסט-ציונות, בין מסורת לפירוק ובין אמנות לאקטיביזם פוליטי.
השם נשאר אותו שם. המאבק על דמותו של עולם האמנות הישראלי – רק מתחיל.
