יש בחירות חשובות, ויש בחירות שהמשמעות שלהן חורגת בהרבה מהשאלה מי יישב בקואליציה ומי באופוזיציה. בחירות 2026 הן בחירות כאלה. עבור הימין הישראלי, הפסד בהן עלול להיות הרבה יותר מחילופי שלטון. הוא עלול לקבוע מי יעצב את מוקדי הכוח המרכזיים במדינה בשנים הקרובות, ולהשפיע על הכיוון שאליו תלך מדינת ישראל הרבה אחרי שמערכת הבחירות עצמה תסתיים.
הבחירות הן לא רק על מי יהיה ראש הממשלה, זה הרבה יותר רחב מכך. הכנסת והממשלה שייבחרו באוקטובר 2026 יפעלו בתקופה שבה צפויים חילופי תפקידים בכמה מהמערכות החזקות והמשפיעות במדינה. הכנסת הבאה צפויה לבחור את יורשו של הנשיא בוז'י הרצוג, שכהונתו בת שבע השנים החלה ב-2021. נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית צפוי להגיע לגיל הפרישה באוקטובר 2028. תפקיד מבקר המדינה מחכה מעבר לפינה, גם כהונתו של הרמטכ"ל אייל זמיר, שנכנס לתפקיד במרץ 2025, ממקמת את סוגיית הרמטכ"ל הבא בתוך תקופת חייה הצפויה של הממשלה הבאה. וכמובן אי אפשר שלא להזכיר את היועמ"שית שצפויה לסיים את תפקידה ב 2028.
התוכנית הדרמטית של נתניהו לרסיסי המפלגות בימין
כלומר, הבחירות האלה אינן עוסקות רק במושבים בכנסת ובממשלה, אלא בפקידות הבכירה ביותר במדינת ישראל. בבחירת אנשים שמחזיקים במוקדי כוח הקריטיים ביותר במדינת ישראל, כאלו שיכולים להמשיך שנים רבות בתפקידם ללא תלות בממשלה הנבחרת ולהשפיע באופן אדיר על התוויית המדיניות ויישומה בפועל. ובתוך הרגע הזה מתרחש בימין תהליך אבסורדי. דווקא מתוך הביקורת על הממשלה הנוכחית צומחות אלטרנטיבות חדשות.
אנשים כמו עופר וינטר, גלעד ארדן, אמיר אביבי ומשה פייגלין מבקשים, כל אחד בדרכו, להציע ימין אחר. חלקם טוענים שהממשלה לא הכריעה מספיק. אחרים מבקרים את אופן ניהול המדינה, את המינויים, את אי גיוס החרדים, את המלחמה או את הפער שבין ההבטחות של הימין לבין הביצוע בפועל. אי אפשר לבטל את הביקורת הזאת בזלזול. יש לה קהל. יש לה בסיס ויש לה טיעונים. יש בציבור הימני אכזבה אמיתית, ולעיתים עמוקה, מהממשלה. אבל כאן מתחילה הבעיה.
הקמפיין האסטרטגי של נתניהו נגד מפלגות האווירה יצא לדרך
בחיים, וכך גם בפוליטיקה הישראלית לא מספיק להיות צודק. במקרה של הפוליטיקה הישראלית צריך לעבור את אחוז החסימה. מפלגה יכולה לקבל עשרות אלפי קולות של אנשים אידאולוגיים, מסורים ונלהבים, ועדיין להיעלם לחלוטין בחישוב המנדטים. זה בדיוק המקום שבו אידאולוגיה פוגשת מתמטיקה. בכל הסקרים שנערכו בחודשים האחרונים מפלגות ימין חדשות לא עברו את אחוז החסימה. כאשר מדובר בכמה רשימות המתחרות על אותו מאגר מצביעים, זה כבר יכול להפוך לאירוע פוליטי דרמטי. וזו הנקודה שהוויכוח על איכות המועמדים מפספס.
השאלה איננה אם וינטר ראוי. לא אם פייגלין צודק. לא אם אביבי מציע תפיסה ביטחונית טובה יותר. ולא אם לארדן יש ניסיון שאין להרבה לאחרים. ייתכן שהתשובה לכל אחת מהשאלות האלה חיובית. אבל הבחירות אינן תחרות מאמרים, בסוף הלילה נספרים פתקים ואז האידאולוגיה עומדת למבחן אכזר של המתמטיקה, ונכון לעכשיו ידה של האחרונה על העליונה. אם כמה רשימות הקרובות זו לזו אידאולוגית יקבלו יחד מספר קולות שהיה יכול להספיק לשישה, שבעה או שמונה מנדטים, אבל כל אחת מהן תישאר לבדה מתחת לאחוז החסימה, מבחינה פרלמנטרית התוצאה תהיה אפס.
וכאן גם הבעיה של מנהיגי המפלגות החדשות. הם נכנסים לפוליטיקה משום שלדעתם הימין הקיים אינו טוב מספיק. אבל אם הדרך שלהם לתקן את הימין תסתיים באובדן מספר משמעותי של קולות למחנה כולו, הם עלולים להשיג בדיוק את ההפך ממה שביקשו. מי שרוצה מדיניות ביטחונית תקיפה יותר יקבל את יאיר גולן כשר הביטחון.
סקר חדשות 14: לאחר ההכרזה – כמה מנדטים שווה עופר וינטר?
מי שרוצה התיישבות רחבה יותר יקבל במקרה הטוב את פירוק מפעל החוות, ובמקרה הרע מדינה פלשתינית. מי שרוצה שינוי במערכת המשפט יקבל עוד מינויים מזעזעים שידרסו ברגל גסה את רצון הבוחר. ואין מה לחשוש, החרדים לא ילבשו מדים כי בנט ולפיד יגייסו אותם, זה הרי מגוחך. אפשר להתווכח על המקום הראשון ברשימה, על חלוקת התפקידים, על השריונים ועל הדרך שבה ייקבע סדר המועמדים, אפשר גם להחליט שחיבור מסוים אינו אפשרי מבחינה אידאולוגית. אבל אי אפשר להתווכח עם אחוז החסימה.
בפוליטיקה יש רגע שבו מנהיג נמדד דווקא ביכולת לוותר, לא על האידאולוגיה שלו. לא על עקרונותיו. אלא על התפיסה שרק הוא יכול לעמוד בראש. מנהיגות איננה רק היכולת לקום ולהכריז "אני האלטרנטיבה!". לפעמים מנהיגות היא היכולת לשבת בחדר עם אנשים שאתה חולק עליהם, לבנות מנגנון הוגן, להסכים לקבל את הכרעתו, ולצאת ממנו עם רשימה אחת שרצה ביחד, גם אם רק באופן טכני.
הבחירות הקרובות ייערכו ב-27 באוקטובר 2026. עד אז עוד הרבה ישתנה, סקרים יעלו וירדו, חיבורים יתפרקו וייבנו. מועמדים חדשים עשויים להופיע, אבל דבר אחד כבר ברור. מבחינת המחנה המבקש לשמר שלטון ימין, פיצול איננו פרט טכני בשולי מערכת הבחירות, הוא אחת השאלות המרכזיות שלה.
ובבחירות שבהן גם כמה עשרות אלפי קולות עשויים להכריע בין קואליציות, ולקבוע את עתיד המדינה, השאלה החשובה ביותר איננה מי מהמפלגות החדשות משוכנעת שהיא הצודקת ביותר, השאלה היא כמה מהקולות שלה יישארו בסוף מחוץ לכנסת.
