מי היה מעז לדמיין לפני ארבע שנים את מה שהימין דורש היום בקול רם? אחת הקדנציות הקשות בתולדות המדינה מסתיימת, ואחרי כל הלחצים והניסיונות להפיל אותה, הממשלה השלימה את ימיה. אבל מה שמסתיים בלוח השנה הפוליטי עשוי להיות רק ההתחלה. משהו עמוק השתנה במחנה שבחר בה: הוא גילה מחדש לא רק את כוחו, אלא גם את הכוח לדמיין.
לדמיין את גבולות המעשה והריבונות, את הדברים שמדינה יהודית רשאית לדרוש מאויביה ומעצמה. הסכר נפרץ. רעיונות שנדחקו במשך שנים אל מחוץ ללגיטימי נשמעים היום באולפנים וברחובות, מציפים את הרשתות, עולים מעל דוכן הכנסת ונכנסים לחקיקה ולממשלה. לא הכול התממש, רחוק מזה. אבל דבר יסודי כבר השתנה: הימין הפסיק לקבל מאחרים את תחומי המותר והאסור שלו.
טלי גוטליב תתמודד בעוצמה יהודית – ולא תוכרז כפורשת מהליכוד
השמאל מכיר היטב את כוחם של הדמיון האזרחי והדמיון הפוליטי. גם עכשיו אנשיו מדמיינים את היום שבו יחזרו לשלטון ומנסחים תוכניות אופרטיביות לרמיסה רבתי של החינוך, המשפט, התקשורת ושאר מערכות המדינה, ולמחיקת הישגיה של הממשלה הנוכחית, המשלימה את ימיה כנגד כל הקפלניסטים. לפני שמציאות פוליטית יכולה להתקיים, צריך להיות מסוגלים לדמיין אותה. אלא שבימין של השנים האחרונות המרחק בין הדמיון, הדיבור והמעשה הולך ומתקצר.
וזה אולי השינוי החשוב מכולם. במשך שנים ידע הימין לנצח בבחירות, אבל פעמים רבות קיבל לידיו שלטון שגבולות המחשבה והמעשה שלו שורטטו מראש בידי אחרים. הוא יכול היה להחזיק בהגה, ובלבד שימשיך לנסוע במסלול שסללו אחרים. כך קיבלנו ימין שנדרש להתנצל על עצם ימניותו, ולעיתים המשיך לשאת, גם בלי שהתכוון לכך, את הנחות היסוד של הפרוגרס. הקדנציה הזאת לא מחקה את הסתירה, אבל ערערה אותה מן היסוד.
בן גביר חושף: "וסרלאוף ויתר על המקום השני לטובת גוטליב"
על הרקע הזה צריך להבין את טלי גוטליב ואת איתמר בן גביר. שניהם עוררו חמת זעם בשמאל, ולא פעם אי נוחות בתוך הימין. אבל דווקא משום כך הקולות שלהם נעשו חיוניים. שניהם מסרבים לקבל את גבולות האפשר שנקבעו לימין מראש. פריצת גבולות אינה נעשית בדרך כלל בידי מי שמקפיד להישאר בתוכם.
תראו את גוטליב עומדת באולם בג"ץ, מתעמתת עם המערכת מתוך מוקד הכוח הבלתי נבחר, ונותנת קול זועק לציבור שדורש שהכרעתו תקבל משמעות ממשית. תראו את בן גביר גורר אל שולחן המדיניות את מה שהושתק: תנאי האסירים הביטחוניים, עונש מוות למחבלים, ועכשיו גם קידום טרנספר. בלי להתנצל ובלי לבקש רשות. מה שאתמול נחשב לטאבו נעשה היום נושא לוויכוח, מחר להצעת חוק ולעיתים גם למדיניות. זה כוחו של דמיון פוליטי כשהוא פוגש כוח שלטוני.
לכן הצטרפותה של גוטליב לעוצמה יהודית היא הרבה יותר מאירוע בחירות. כשבן גביר מכנה את עוצמה יהודית "משפחה של לוחמים", הוא נוגע במכנה משותף עמוק. מול מערכת אדירה שפעלה בשנים האלה לסכל ולצמצם את יכולתו של הימין למשול, לא תמיד הספיק להיות צודק. נדרשו גם כוח עמידה, חספוס, עקשנות ונכונות להתכתש חזיתית.
הדבר הגדול כבר התרחש. הסכר נפרץ. הימין גילה מחדש את היכולת לדמיין את מלוא משמעותם של שלטון, ריבונות וזהות יהודית. הוא הפסיק לבקש רשות לחשוב ולהפנים כמובן מאליו את הנחות היסוד של יריביו. הקדנציה הזאת מסתיימת, אבל במובן עמוק יותר, הימין רק מתחיל.
