חוקרים מציגים התקדמות משמעותית במחקר על חומר מתקדם בשם "גרפן רב-גבישי", שמקרבת רעיון שנחשב במשך עשרות שנים למדע בדיוני: הקמת מעלית חלל שתשנע מטענים – ובהמשך גם בני אדם – במסלול קבוע מכדור הארץ אל מסלול הלוויינים, ללא צורך בשיגור באמצעות רקטות ענק וטילים כימיים.
הרעיון מאחורי מעלית החלל מבוסס על יצירת תשתית קבועה, בדומה לגשר או למסילת רכבת אנכית, שמייתרת את הצורך לשרוף כמויות אדירות של דלק מזהם ויקר בכל שיגור מחדש.
המערכת מתוכננת לכלול כבל מיוחד שיימתח מנמל מוצא באזור קו המשווה של כדור הארץ עד למרחק אדיר של כ-100 אלף קילומטרים בחלל. בקצהו הרחוק תוצב משקולת, ויחד עם כוח הסיבוב הטבעי של כדור הארץ יישמר הכבל במצב מתוח ויציב. לאורך הכבל ינועו כלי רכב רובוטיים המכונים "מטפסים", שיונעו באמצעות חשמל בלבד ויעלו ציוד ואספקה באופן שקט ונקי.
מעבר לעלייה החלקה, בגובה של כ-35 אלף קילומטרים מעל כדור הארץ – המסלול הגיאוסטציונרי – המטענים ייהנו מיתרון נוסף: תנופת הסיבוב של כדור הארץ תאפשר להעיף אותם הלאה אל יעדים רחוקים במהירות שיא. מדענים מעריכים כי מטען שישתחרר מהחלק העליון של המעלית יוכל להגיע לירח בתוך כ-14 שעות בלבד, לעומת מסע של מספר ימים כיום. מסע למאדים, שעשוי לארוך חודשים ארוכים, יוכל להתקצר לפי אותן הערכות לטווח של 61 עד 120 ימים בלבד, בהתאם למיקום כוכבי הלכת.
פיט סוואן, נשיא הקונסורציום הבינלאומי למעלית חלל (ISEC), הסביר בריאיון ל"ניו יורק פוסט" כי מדובר בשינוי תפיסה יסודי, בדומה להקמת גשר קבוע שמחליף תנועת מעבורות מסורבלת מעל נהר. לדבריו, השימוש בחשמל יחסוך את זיהום האטמוספרה ולא יותיר פסולת בדרך, ויהפוך את התנועה לחלל לשגרתית, יומיומית, בטוחה וזולה בהרבה.
המכשול ההנדסי המרכזי שמנע את מימוש החזון עד כה היה היעדרו של חומר שיעמוד בעומסים הקיצוניים. פלדה רגילה כבדה מדי וקורסת תחת משקלה העצמי באורך כזה, ולכן כל העיניים נשואות אל הגרפן – חומר הבנוי משכבה דקיקה של אטומי פחמן ונחשב לחזק במיוחד.
פריצת הדרך הנוכחית מתמקדת בגרפן רב-גבישי, המאפשר ייצור בממדים תעשייתיים. מהנדסים בדרום קוריאה כבר הצליחו לייצר מבנה מהחומר באורך של קילומטר שלם וברוחב חצי מטר. סוואן ציין בהתלהבות כי נראה שהחומר המתאים אכן נמצא, והוסיף כי שכבה אחת של החומר כל כך חזקה שהיא מסוגלת לבלום קליע אקדח.
רעיון מעלית החלל מעסיק חוקרים וסופרי מדע בדיוני כבר למעלה ממאה שנה, וזכה לפרסום נרחב בספרו של ארתור סי. קלארק משנת 1979, שאמר בעבר בהומור כי המעלית תיבנה כ-50 שנה אחרי שכולם יפסיקו לצחוק עליה. כיום, כאשר מדינות וחברות פרטיות מקדמות תוכניות שאפתניות להקמת מושבות בירח ובמאדים – ובפרט על רקע התחייבותו של הנשיא טראמפ להשיג נוכחות אמריקנית קבועה על הירח ולהמשיך למאדים – הצורך בשינוע זול ורציף הופך לקריטי מאי פעם.
למרות ההתקדמות המרשימה, מדענים וכלכלני חלל מדגישים כי הדרך ליישום עודנה ארוכה ומורכבת. המיזם דורש מענה לסכנת התנגשות של פסולת חלל ולוויינים בכבל, לצד גיוס משאבים כלכליים עצומים.
עלות הקמתה של מעלית רובוטית ראשונית מוערכת בכ-15 מיליארד דולר – סכום שנחשב צנוע בהשוואה לעלות תוכנית "ארטמיס" של נאס"א, שצפויה לחצות את רף 200 מיליארד הדולרים. פרופ' ארמן פפזיאן מאוניברסיטת דובאי מעריך כי גם אם העבודות היו מתחילות באופן מיידי, השלמת הפרויקט הייתה נמשכת בין עשור לשני עשורים.
לפי המודל שמציג הארגון, בשלב הראשון תשמש המעלית למשימות אספקה ומטענים בלבד, בהיקף של עד 30 אלף טונות בשנה, כדי לתמוך בכריית אסטרואידים ובבניית מושבות מחוץ לכדור הארץ. רק לאחר כ-15 עד 20 שנות ניסיון מבצעי מוצלח, יישקל ברצינות שילובם של בני אדם בנוסעי המעלית. מעלית החלל אמנם לא תחליף את הטילים מחר בבוקר, אך היא מציגה לראשונה אופק של תשתית תחבורה רציפה שתשנה את הנגישות האנושית לחלל.
