המעבר מהגן לכיתה א' הוא שינוי משמעותי בחייו של ילד: ממסגרת קטנה ומוכרת הוא מגיע לבית ספר גדול, פוגש מורים ותלמידים חדשים ונדרש להתרגל לצורת למידה ולשגרה שונות. לקראת פתיחת שנת הלימודים, שוחחנו עם רחלי רובינוב, שהייתה מחנכת כיתה א' במשך עשרות שנים, והסבירה כי ההכנה אינה חייבת להתבסס על חוברות ותרגילים – ויכולה להשתלב באופן טבעי בחיי היומיום, תוך חיזוק הביטחון והיכולות שכבר קיימות בילד.
לדברי רובינוב, הכנה לכיתה א' יכולה להתחיל דווקא בפעולות הפשוטות שהמשפחה ממילא עושה יחד. אין צורך להפוך כל רגע לשיעור, אלא לזהות הזדמנויות שבהן הילד יכול לתרגל מיומנויות שיסייעו לו בהמשך. "ימי חופשה זה זמן מצוין להכין את הילדים לכיתה א'. בדרך כלל המשפחות יוצאות לטיולים, עושות ארוחות משפחתיות, ויש כל מיני אפשרויות בקיץ של דברים תוך כדי החיי יומיום שאפשר בתוכם להכניס דברים שיכולים להכין ילד לכיתה א'", מסבירה רובינוב.
אבל עוד לפני החשבון והכתיבה, רובינוב מדגישה את החשיבות של תחושת המסוגלות. לדבריה, ההורים יכולים להשתמש בהתנהלות היומיומית של הילד כדי להראות לו שהוא כבר בוגר ומסוגל להתמודד עם השלב החדש שמחכה לו. "כדאי לשקף לילד שהוא בוגר, שהוא עולה לכיתה א' וזה סימן שהוא כבר גדול. ואז כשהוא עושה דברים גם בבית, אפשר להגיד לו: 'וואי, איזה גדול אתה, איזה בוגר, רואים שאתה ילד של כיתה א". ואז זה נותן לו המון ביטחון שהנה הוא מתאים, הוא בשל".
רובינוב ממליצה לא להסתפק באמירה כללית לילד שהוא "גדול", אלא להצביע בפניו על תכונות ממשיות שיש בו – ולחבר אותן למצבים שבהם הוא עשוי להיתקל בבית הספר. "כדאי גם להראות לו איזה תכונות אופי יש לו שיעזרו לו אחר כך במהלך השנה, כמו: 'איזה זריז אתה, איך אתה יודע להתלבש במהירות', או 'איזה חרוץ אתה, אתה יושב לכתוב אותיות', או 'איזה חברותי אתה, פגשת את השכן ושיחקת איתו כל כך יפה, הצלחת להכניס אורחים כמו אברהם אבינו'. כל מיני דברים שאפשר לשקף לילד איזה תכונות אופי טובות יש לו, שאחר כך יתנו לו כוח בהמשך".
לדבריה, המסרים שהילד שומע בבית עשויים להפוך לכלים שבהם ישתמש כאשר יידרש להתמודד לבדו עם משימות בכיתה. "כי כשהוא יישב בכיתה, הוא יקבל משימה, הוא יגיד: 'אה, אני חרוץ, אני יכול למלא את המשימה', או 'אני אחראי, אבא ואימא אמרו לי שאני אחראי, אז הנה אני גם אשמור על כל הציוד הלימודי שלי', או 'אני חכם, אז הנה אני יכול להצליח בלמידה'. ככל שנשקף לילדים את הכוחות שיש בהם, אז הם יגיעו יותר בשלים ומוכנים וגם זה יותר יעזור להם בהתמודדות שלהם במהלך השנה".
החשבון נמצא גם סביב שולחן האוכל
את ההכנה הלימודית מציעה רובינוב לשלב בתוך המציאות המוכרת לילד. כאשר המשפחה מארחת, למשל, עריכת השולחן יכולה להפוך לתרגול פשוט בחשבון. "מבחינת לנצל הזדמנויות: נגיד מגיעים אורחים, אז מבקשים מהילד או הילדה לעזור לערוך את השולחן.
"משוחחים ביחד ואומרים: 'בוא נחשב כמה אנשים אנחנו נהיה: במשפחה אנחנו כך וכך ילדים, ואנחנו ההורים, ומגיעים אלינו עוד חמישה אורחים – אז כמה צלחות אנחנו צריכים שיהיו על השולחן? כמה כוסות? אוי, חסרים לנו כיסאות, כמה כיסאות אנחנו צריכים להוסיף כדי שיהיו לנו מספיק כיסאות לכולם?' ככה הילד עושה פעולות חשבוניות באופן כזה שזה קשור לעולם שלו, אבל בעצם זה עושה לו הכנה לכיתה א' מבחינת המספרים".
אפשר לעשות זאת גם בפעולות קטנות הרבה יותר. "הרבה לספור: יורדים במדרגות – לספור ביחד עם הילד כמה מדרגות יש. מחלקים עדשים – אז לכמה חילקנו. כל מיני מושגים שאפשר להכניס אותם בחיי היומיום".
גם רשימת הקניות יכולה להכין לכיתה
עיקרון דומה, לדבריה, נכון לגבי כתיבה. במקום להושיב את הילד מול רשימת מילים שאין לה קשר לחייו, אפשר לתת לו סיבה ממשית לנסות לכתוב. "נוסעים לסבא וסבתא: בוא נצייר לה ציור ונכתוב לה כמה מילים. ואז אם הילד צריך עזרה, אז אפשר לעזור לו".
אפשרות נוספת נמצאת בקניות המשפחתיות. "או: בוא חמוד, אנחנו הולכים לסופר לקנות דברים לשבת, בוא תעזור לי לערוך רשימת קניות. ואז הילד יכול לשבת ולנסות לחשוב איך כותבים ספגטי, איך כותבים חלה, איך כותבים… וככה הוא נפגש עם המושגי יסוד של הכתיבה הפונטית באופן כזה שזה קשור לעולם שלו, וזה תוך כדי, ובעצם ככה הוא לומד. וזאת הכנה מצוינת אחר כך להמשך".
לצד הניסיונות הראשונים בכתיבה, רובינוב ממליצה להמשיך להקריא לילדים ספרים. לדבריה, כך ניתן להרחיב את אוצר המילים שלהם ולחשוף אותם באופן טבעי לשפה שתלווה אותם גם בלימודים.
החברים חשובים לא פחות מהאותיות
ההכנה לכיתה א', מדגישה רובינוב, אינה רק לימודית. עבור ילדים רבים, עצם הכניסה למקום שבו אינם מכירים את הסביבה או את החברים עלולה לעורר חשש. "כדי שהילד יגיע עם ביטחון לבית ספר, כדאי מאוד להפגיש אותו עם חברים. אם הוא לא מכיר ילדים, אם הם לא עולים איתו מהגן, לחזק חברויות, ואז כשהוא מגיע לבית ספר אז הוא בעצם מכיר. לספר לו על המורה שלו: איך קוראים לה, כמה היא טובה, לתת לו ביטחון שהוא נמצא בידיים הכי טובות, וככה הוא יהיה מאוד מאוד רגוע כשהוא מגיע לבית הספר".
לדבריה, כדאי לחשוב גם על אחד החלקים המרכזיים ביום הלימודים שאולי נראה למבוגרים מובן מאליו – ההפסקה. ילד שמגיע מהגן רגיל לצורת משחק מסוימת, ובחצר בית הספר הוא עשוי לפגוש מציאות אחרת. "אם זה בן – אז אפשר לתרגל איתו כדורגל, שככה יהיה לו מה לעשות בהפסקות. אם זאת בת – אפשר ללמד אותה לקפוץ בחבל, או לשחק בגומי, כל מיני משחקים שהבנות אחר כך יכולות לשחק בהמשך, וגם זה מקנה תחושה של ביטחון שהנה אני יודע או יודעת מה אני יכול או יכולה לעשות בהפסקה, כי ילדים רגילים בגן לשחק בצורה אחרת ממה שהפסקה שיש בבית ספר".
"לא צריך להילחץ, לא צריך להיבהל"
רובינוב ממליצה לדבר עם הילד גם על המבנה השונה של בית הספר. הוא עובר ממסגרת קטנה יחסית למקום שבו יש כיתות רבות, תלמידים גדולים ממנו ואנשי צוות שונים. "הרבה לדבר על מה הולך להיות בבית ספר: שבית ספר זה מקום שהוא גדול, ושיש שם הרבה כיתות, והרבה ילדים שהם יותר גדולים, ושהוא הולך להיות הצעיר בבית ספר, אבל עדיין לתת לו תחושה שהוא נמצא במקום מוגן, שיש מורה, ושאם יש לו בעיה יש לו למי לפנות, ושבעזרת השם יהיה לו טוב".
גם לאחר תחילת הלימודים, ההסתגלות עשויה לקחת זמן. רובינוב מדגישה שהורים לא צריכים לפרש קושי ראשוני כסימן לכך שהילד אינו מתאים למסגרת החדשה. "וכן כדאי לקחת בחשבון שלפעמים ההתחלה היא מורכבת, ולא להיבהל מזה – זה נורמלי. ילד, מזה שיש לו גננת אחת וסדר יום קבוע עם דמויות קבועות במקום קטן וילדים רק בני גילו, פתאום הולך לבית ספר מאוד מאוד גדול, ואין לו רק מורה אחת, יש לו גם המון מורות מקצועיות, והמורה נמצאת ביום חופשי ויש המון מורים שמחליפים אותה במשך אותו היום, ויש המון המון ילדים שהם מאוד מאוד גדולים בבית ספר ולפעמים זה מאיים, והמשחקים הם שונים ומצופה דברים אחרים".
לדבריה, במצב כזה התפקיד של ההורים הוא ללוות את הילד ולא להיבהל יחד איתו. "זה מאוד מאוד נורמלי שזה יאתגר, ולא צריך להילחץ, לא צריך להיבהל. צריך לדעת להכיל את זה ולדבר על זה, ולשקף לילד שזאת התחלה ושהוא מסוגל ואיזה כוחות יש בו וללוות אותו. ואם רואים שיש איזשהו קושי מיוחד, אם לילד יותר מורכב – אז לעדכן את המחנכת כדי שתדע לשים יותר לב מה קורה איתו".
ומעל כל העצות המעשיות, אחרי עשרות שנים שבהן חינכה תלמידי כיתה א', רובינוב מבקשת להשאיר את ההורים עם מסר מרכזי אחד: "הכי חשוב זה להאמין בילד, וכך הילד יאמין גם בעצמו".
