ב-1 בדצמבר 1974 התרסק מטוס בואינג 727 של חברת TWA על מדרון מאונט וות'ר שבווירג'יניה, כ-25 מייל ימי מנמל התעופה הבינלאומי דאלס שליד וושינגטון. כל 85 הנוסעים ושבעת אנשי הצוות בטיסה 514 נהרגו. אלא שהאסון הקטלני הפך במהרה לסיפור גדול אף יותר: מקום ההתרסקות הפנה תשומת לב ציבורית ותקשורתית למתקן ממשלתי סודי ששכן באזור ההר – אתר הקשור לתוכניות החירום של הממשל האמריקני.
יותר מחצי מאה לאחר האסון, סיפורה של טיסה 514 חוזר לכותרות בעקבות פרסומים חדשים בארצות הברית שבוחנים מחדש את אחת מתאונות התעופה החריגות בתולדות המדינה – לא רק בשל 92 הנספים והשינויים שהביאה לבטיחות הטיסה, אלא גם בגלל המקום שבו התרסק המטוס: סמוך למתקן הממשלתי הסודי במאונט וות'ר.
טיסה 514 יצאה מאינדיאנפוליס, עצרה בקולומבוס שבאוהיו והייתה אמורה להמשיך לנמל התעופה וושינגטון נשיונל. אולם, מזג האוויר שיבש את התוכנית. תנאים קשים באזור הבירה הובילו להפניית המטוס לנמל התעופה דאלס, והצוות החל להתכונן לנחיתה במקום שלא היה יעדו המקורי.
התנאים היו רחוקים מאידיאליים. המטוס טס בתוך עננים ובמזג אוויר שהגביל את יכולת הצוות לראות את הקרקע. לפי סקירה מאוחרת של AOPA, הרוחות באזור דאלס הגיעו במשבים לכ־40 קשר. במהלך ההתקרבות לדאלס הורו פקחי הטיסה למטוס לרדת בהדרגה. לבסוף הגיע לגובה של 7,000 רגל. ואז התקבלה ההוראה שהפכה למרכז חקירת האסון.
הפקח אישר לטיסה לבצע את גישת ה-VOR/DME למסלול 12 – אך לא צירף להוראה מגבלת גובה חדשה. הטייסים הבינו מהאישור שהם יכולים להתחיל לרדת לגובה של 1,800 רגל, שהיה הגובה שנקבע לשלב מתקדם יותר בגישה לנחיתה. לאחר קבלת האישור אמר הקברניט לקצין הראשון: "1,800 זה התחתית". הקצין הראשון השיב: "תתחיל לרדת". אלא שהם עדיין היו רחוקים מאוד משדה התעופה.
הירידה החלה כאשר המטוס היה במרחק של כ-44 מייל ימי מדאלס. לפי החקירה, באזור שבו נמצא המטוס נדרש גובה מינימלי של 3,400 רגל. הגובה של 1,800 רגל היה בטוח רק לאחר הגעה לחלק מאוחר יותר של נתיב הגישה. הצוות לא הבין שהמטוס נמצא במסלול התנגשות עם ההר.
בשעה 11:09 לערך פגע מטוס הנוסעים במדרון המערבי של מאונט וות'ר. כל 92 האנשים שהיו על סיפונו נהרגו. אז התגלה פרט יוצא דופן על מקום ההתרסקות הטרגדיה התרחשה באזור רגיש במיוחד. בסביבת מאונט וות'ר שכן מתקן ממשלתי סודי, שהיה קשור לתוכניות שנועדו לאפשר את המשך פעילות הממשל הפדרלי בשעת אסון לאומי, לרבות תרחישי מלחמה גרעינית.
כבר בדיווחים שפורסמו מיד לאחר ההתרסקות הוזכרה העובדה שהמטוס התרסק סמוך לבסיס ממשלתי חשאי. עיתון סטודנטים מאוהיו, למשל, פרסם למחרת האסון דיווח שלפיו המטוס התרסק "ליד בסיס ממשלתי סודי". כך הפכה תאונת תעופה קטלנית גם לאירוע שהפנה זרקור לא רצוי אל אחד האתרים הרגישים של הממשל האמריקני.
חקירת ה-NTSB התמקדה בשאלה כיצד מטוס נוסעים תקין, שהיה בשליטת צוות מנוסה, הגיע לגובה מסוכן כל כך. המסקנה הייתה שלא מדובר בתקלה מכנית שהפילה את המטוס. הצוות פשוט ירד מוקדם מדי. אבל החוקרים לא הסתפקו בהטלת האחריות על הטייסים. הם מצאו בעיה רחבה יותר: הטייסים ופקחי הטיסה לא הבינו את משמעות אישור הגישה באותה צורה.
ה-NTSB קבע כי ההחלטה לרדת ל-1,800 רגל התקבלה לפני שהמטוס הגיע לנקודה שבה הגובה הזה היה בטוח, וכי הדבר נבע גם מחוסר בהירות ומליקויים בנהלי בקרת התעבורה האווירית. גם תרשים הגישה שבו השתמשו הטייסים תרם לבלבול. לפי ה-FAA, חלק אחד שלו הצביע על גובה מינימלי של 3,400 רגל בשלב הראשוני, בעוד הצגה אחרת של הנתונים עלולה הייתה ליצור רושם שונה.
אחד הפרטים המדאיגים ביותר התגלה רק במהלך החקירה. באוקטובר 1974, כשישה שבועות לפני האסון, מטוס של יונייטד איירליינס ביצע את אותה גישה לדאלס – וגם הצוות שלו הבין את ההוראות בצורה דומה. המטוס ירד ל-1,800 רגל מוקדם מדי וכמעט נקלע לאסון דומה, אך הצליח לנחות בשלום. האירוע נבדק בתוך חברת התעופה, אולם המידע לא הגיע למערכת רחבה שהייתה יכולה להתריע בפני כלל הענף על הסכנה.
טיסה 514 הותירה אחריה 92 הרוגים, אבל החקירה הובילה לשורה של שינויים שנועדו למנוע מאסון דומה להתרחש שוב. אחד החשובים שבהם היה החובה להתקין במטוסי נוסעים מערכת התרעה מפני התקרבות מסוכנת לקרקע – GPWS. המטוס של TWA לא היה מצויד במערכת כזאת. הייתה בו התרעה אחרת על גובה, אך היא לא סיפקה לצוות זמן מספיק כדי להימנע מהפגיעה בהר. ה-NTSB קבע שמערכת דומה ל־GPWS הייתה יכולה למנוע את התאונה. בעקבות האסון חייב ה־FAA התקנת מערכות כאלה בצי המסחרי.
גם אופן הדיבור בין פקחי טיסה לטייסים השתנה. במקום אישור שעלול להשתמע בכמה דרכים, פקחים החלו להשתמש בהוראות מפורשות יותר, המבהירות באיזה גובה על המטוס להישאר ועד איזו נקודה. גם תרשימי הגישה והגדרות הגובה שופרו כדי לצמצם אפשרות לבלבול.
