הסיפור של רקפת ואושר, חברות טובות מהשירות הצבאי שטסו לתאילנד לחופשה, היה אמור להסתיים אחרת. החלטה של שנייה מול הדלפק של "פליי אמירטייס" סידרה להן מקום על טיסת הטרור, אליה כלל לא היו אמורות לעלות. כעת, בריאיון מיוחד, הבנות משתפות עדות מצמררת וחדשה על רגעי העלייה למטוס, ההבנה כי הן הולכות למות, וגם על הרגע שבו הבינו שהן נמצאות במהלכו של ניסיון פיגוע.
ספרו לי איפה הייתן? מאיפה חזרתן?
רקפת: "נתחיל מזה שאנחנו לא היינו אמורות להיות על הטיסה הזאת בכלל. היינו חודש בתאילנד בחופשה של אחרי התואר והיינו אמורות לחזור עם חברת 'אמירייטס' עם קונקשיין בדובאי. אנחנו מגיעות לשדה ביום הטיסה שלנו בשעה 12:00 בלילה בין שני לשלישי (יממה לפני המקרה). אנחנו עולות על הטיסה, הכל הולך כשורה, ואז אחרי כמה דקות רואות את התאילנדים, את הדיילים, כולם מתחילים לרוץ במטוס, לא מבינות מה קורה. אחרי כמה דקות אומרים לנו: 'חברים, רדו מהטיסה' ואנחנו יורדות מהמטוס".
זה קורה עדיין בבנגקוק?
רקפת: "כן בבנגקוק. כבר העברנו מזוודות, הכל, השעה של הטיסה שלנו, עולות על המטוס, התאילנדים חמודים מחייכים אלינו, ואנחנו מתיישבות. אחרי כמה דקות רואות את הריצות והבלגן וצוחקות על זה שאולי זה אירוע ביטחוני, ומורידים אותנו. לא אומרים לנו מה, מו, מי, כלום. מורידים אותנו, משאירים אותנו בשרוול עדיין. אחרי זה אנחנו רואות שמגיעים גם מאבטחים ואנחנו לא מבינות מה קורה. אומרים לנו: 'חברים, הטיסה כרגע נדחתה לשעה 2:30 ושהמטוס לא ממריא כי יש תקלה בדלת'".
הבנות הוסיפו: "הטיסה ממשיכה להתעכב ואנחנו מבינות שאנחנו לא נספיק לקונקשיין בדובאי. היו הרבה ישראלים שחיכו לקונקשיין הזה ואנחנו בטוחות כמעט ב-100% שהיינו היחידות שנכנסנו לטיסה הזאת (עם המחבל)". בשלב זה רקפת מספרת כי היא מיהרה לחתונה של חבר קרוב שלה לכן היא לחצה על הצוות שיעלה אותן על הטיסה הבאה וכך קורה. הן עולות עוד באותו לילה על טיסה לדובאי וממתינות שם 15 שעות כדי לעלות על הטיסה של 4:45 מדובאי לישראל.
מתי אתן מתחילות להרגיש שמשהו לא בסדר בטיסה?
רקפת: "לשתינו הייתה הרגשה מההתחלה. כאילו אושר מתחילת הטיסה אמרה לי 'יש לי לחצים בחזה', וזה לא אושר, זה לא אופייני לה". רקפת הוסיפה כי אמרה לאושר בשלב זה "אני חושבת שהבעיות עדיין לא נגמרו" אך גם הסבירה: "אני בראש שלי, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות זה שהמזוודה שלי תאבד. אז אמרתי לה: 'המזוודה שלי לא תגיע לארץ. אנחנו נגיע – אבל לא נגמר עדיין'. בסוף המזוודה שלי הגיעה לארץ – אבל זה באמת לא נגמר עדיין".
כשאתן עולות למטוס, הצוות נמצא בכניסה כרגיל? מחכים לנוסעים?
אושר: "קודם כל כשאני עולה לטיסה בדרך כלל אני באמת שמה לב לפרטים, אבל בגלל שעברנו באמת לא מעט לפני כן לא שמתי לב הפעם". הבנות גם ביקרו בחריפות את התנהלות חברת התעופה: "זו הייתה התנהלות מזעזעת מצד חברת התעופה הזאת, באמת מזעזעת. לא היה אכפת להם מאיתנו בשום רגע, אף מייל של התנצלות על זה שאנחנו יומיים מטורטרות לא קיבלנו, גם אין לי למי לפנות. אנחנו מנסות להתקשר לשירות לקוחות, לשלוח מיילים, למצוא דייל בשדה תעופה… כאילו חברת התעופה פשוט נעלמה כל היומיים האלו".
עוד הוסיפה: "רקפת איך שהיא מתיישבת אומרת לי: 'אושר תקשיבי, זה לא מוזר לך?' אני אומרת לה: 'מה מוזר, רקפת?' כאילו, וברור, שום דבר לא נראה לי מוזר. היא אומרת לי: 'כל הדיילים פה בנים'. אז אני כזה אומרת לה: 'וואלה, צודקת'. עכשיו אני מסתכלת ימינה שמאלה, באמת כל הדיילים בנים".
אתן מבינות שמשהו לא כשורה ברגע אחד? או שקורים כמה דברים לפני שהמטוס פשוט נופל?
אושר: "זה קורה בשנייה. זה קורה בשנייה. רקפת ישנה, אני מסיימת בדיוק את הספר, באמת מה שאני אומרת בראש: 'וואו, ברוך השם, איזה כיף, הטיסה עוברת. הטיסה הכי טובה שהייתה לי'. אני באמת לא יודעת לשחזר בדיוק, אבל אני זוכרת שפשוט… המטוס פשוט מתחיל לזוז תזוזות מאוד מאוד דרסטיות. אמרתי טוב, אולי כיס אוויר ואני מסתכלת מחוץ חלון והכל נראה לי כזה בסדר. לפתע הוא זז ממש כזה ימינה שמאלה ימינה שמאלה, המטוס פשוט זגזג, ואנשים כבר מתחילים לצרוח".
רקפת: "אחת הנוסעות בשורות הראשונות, אמא עם שלושה ילדים, היא זאת שבעצם התחילה את הצרחות במטוס, כי אנשים מרוב ההלם… אנשים לא צרחו כאילו, אלא היה כזה שקט של אנשים שלא מבינים מה קורה, ואז היא התחילה פשוט בצרחות אימה. אני ניסיתי להבין מה קורה ובזמן הזה אני מבינה שהיא צורחת שדוקרים מישהו ואז כזה דבר ראשון שעלה לי לראש היה: 'מה, אנשים מתחילים לדקור אחד את השני פה בטיסה?'. בקיצור, חיברתי את כל הפרטים. רק היא צרחה, ואז הבנות שלה התחילו לצרוח, ואז כל האנשים במטוס בצרחות אימה. בזמן הזה המטוס באמת נופל ממש".
ההרגשה במטוס שהוא נופל לגמרי? פשוט בדרך הישירה למטה?
רקפת: "התעוררתי ואמרתי אולי כאילו זו נחיתה – אבל זו לא הייתה נחיתה. זה היה מהר ברמה של… זו לא הייתה נחיתה, זה היה פשוט ברור שזה התרסקות, לא נחיתה".
אושר: "כן. אני מסתכלת מחוץ לחלון, עוצמת את העיניים, אומרת' שמע ישראל' – כאילו זהו, זה הסוף. אני באמת אבל לא רוצה למות, פשוט זה הסוף. באיזשהו שלב פשוט אתה משלים עם זה. כאילו, אני מסתכלת על אנשים ימין ושמאל, אני מסתכלת על רקפת, אני רואה את הפרצוף שלה, ואני באיזשהו שלב מחזיקה לה את היד ואומרת כאילו: 'זהו, זה הסוף'. אני באמת לא יודעת מתי אנשים אחרים הצליחו לקום לתת עזרה, אני חושבת שזה אנשים שהיו קרובים יותר לתא הטייס והם אלה שהבינו את הסיטואציה מהר יותר, כי כל שאר האנשים לא הבינו בהכרח שיש מחבל על הטיסה".
עוד הוסיפה: "ואז אנחנו מתחילים טיפה להתייצב. המטוס עדיין זז כי נראה לי שהטייס עוד לא השתלט על המטוס, ואנשים מתחילים להבין שיש מחבל על המטוס, ואז עוד פאניקה בפני עצמה, ואנשים יוצאים מקדמת המטוס מלאים בדם. אני באיזשהו שלב קמה ואומרת לרקפת שתלך לתת עזרה ראשונה, כי זכרתי שהיא חובשת, אז חשבתי שהיא יכולה להציל את המצב".
רקפת: "בשלב מסוים כשהבנתי שיש דקירות, יש מחבל, אז זה כאילו איפס אותי – כי ההתרסקות הייתה גדולה מדי בשבילי כדי להתמודד עם זה, אז התאפסתי כשהבנתי 'טוב, זה מחבל'. ואז אושר אמרה לי: 'קומי לכי תעזרי וזה', אז היה לידנו גם עוד אחד שהוא סטודנט לרפואה, אז ראיתי שהוא רץ, אז אמרתי טוב, אני אקום גם. קמתי לשם, היה שם כאוס ליד התא טייס וזה, ראיתי שיש שם מלא אנשים, אז אמרתי טוב, נראה לי שאני רק אפריע אם אני אדחף שם".
זה המקום גם לציין שרקפת ואושר היו לוחמות בחטיבת החילוץ של פיקוד העורף ועשו לא מעט מילואים בשנים האחרונות. רקפת: "להבין שזה אירוע ביטחוני זה כאילו… זה נשמע רע, אבל זה מה שעזר לי לצאת מהפאניקה".
אתן ממש הבנתן בדקות הראשונות שזה מחבל? זאת אומרת שיש פה אירוע ביטחוני?
רקפת: "כן, ברגע שהתחילו הדקירות, אז הבנו. כשנחתנו בסעודיה היו בדיוק השמועות שזה ריב בין הטייסים וזה. ואני התעצבנתי, אמרתי כאילו 'אין מצב שחושבים שזה ריב בין הטייסים, זה פיגוע! אז שידעו שזה פיגוע'".
אז בעצם יש כמה דקות שאתן ממש חושבות שזהו זה נגמר, שאתן ממש משלימות עם המצב, נכון?
רקפת: "כן, כן, זה שניות כאלה ארוכות. חיבקנו ידיים, אני פתחתי מצלמה. יש לי סרטון כאילו מהשנייה אחרי שהמטוס שהוא כזה חצי התייצב, פתחתי מצלמה כאילו להקליט הודעת פרידה אבל לא עשיתי את זה בסוף, רק צילמתי אותנו מחזיקות ידיים. כאילו, פשוט לא יודעת, חשבתי זה טוב שידעו כאילו שלפחות היינו ביחד".
הבנות סיפרו כי בהמשך הן קמו לעזור. אושר: "אני קמתי לשלוש ילדות האלה, כי הן פשוט הכניסו פאניקה שם והילדים שם פשוט צרחו. הן לא הבינו מה בדיוק קורה, אבל הן הבינו שיש מחבל ושאבא שלהן איתו בקדמת המטוס. כשאבא שלהן חזר, הוא כולו היה בדם, ואז אמרתי 'אוקיי, באמת יש שם מחבל'. אז הילדות ממש צרחו ואמרו שהן לא רוצות למות ושבא שלהן לא ילך, והיו שם ילדים ממש במשבר.".
בשלב הזה הבנות מבינות שאם יש איש צוות מחבל, ייתכן שגם השאר כאלה. רקפת: "אושר אמרה לי: 'רקפת, הדיילים… אנחנו כאילו… אנחנו לא יודעים מה קורה עם הדיילים – אנחנו לא יודעים מה עם הצוות'".
זאת אומרת, אין דיילים בשלב הזה, את בכלל לא רואה דיילים?
רקפת: "יש דיילים, אבל הדיילים בעצמם לא מבינים מה קורה, הם לא מבינים. תחשוב שהצרחות היו בעברית, צעקו 'מחבל' וזה היה בעברית. עכשיו מה הדיילים ראו? הם ישבו בקצה השני, הם ראו מלא ישראלים רצים. הם היו בטוחים שזה הנוסעים שרבים. בהתחלה הם צרחו על כולם לשבת. הם פשוט צרחו צרחות על כולם לשבת, כאילו אי אפשר לקום. וגם בכללי, המטוס נופל, אז הם בעצמם היו שם בשוק והם צרחו פשוט לשבת. ולא יודעת באיזה שלב הם הגיעו לתא אז והבינו שזה מה שקורה גם. והם הבינו גם שכנראה שאין להם… אין מה לעשות – הישראלים לקחו פיקוד".
הבנות סיפרו כי הישראלים פשוט בידדו את הדיילים אחד מהשני, הושיבו אותם במקומות שלהם ולא נתנו להם להיפגש. רקפת: "הדייל ששמרתי עליו עם עוד בחור ישראלי אמר לנו שהוא צריך שעוד דייל יהיה איתו שם כדי לעזור לו לפתוח את הדלתות במקרה של נחיתת חירום, אז אמרתי לו שיראה לי מה לעשות והוא פשוט הסביר לנו".
רקפת: "לפני שנחתנו, אז אני שאלתי את הדייל. בהתחלה אמרו לי שננחת בישראל, ואז שאלתי את הדייל והוא אמר לי: 'אנחנו נוחתים בסעודיה'. שאלתי את הדיילים אם שודרו אותות מצוקה, מישהו לחץ, כי גם לא היה חשמל במטוס. כל המסכים נכבו, לא היה אור, לא היה מזגן. אז שאלתי אותו: 'מישהו יודע מה קורה? שודרו אותות מצוקה?' והדיילים היו חסרי אונים, לא ידעו להגיד לי, אמרו לי 'לא יודעים, לא יודעים, לא יודעים'.
"בראש שלי – אף אחד לא יודע שאני תלויה פה באוויר מעל סעודיה ושפה מטוס מלא בישראלים שנחת בערב הסעודית עכשיו", המשיכה רקפת. "כשנחתנו ואיכשהו מישהו הצליח לפתוח סים וכזה פתחנו מאינטרנט לאינטרנט, קנינו e-SIM, והדבר הראשון שכתבתי למשפחה שלי זה: 'אני חייבת שידעו שאנחנו פה'. אז גם אמרו לי: 'כולם יודעים, הכל טוב, תרגעי, כולם יודעים'".
אושר: "כשנחתנו בסעודיה, אנשים חשבו שהולכים לחטוף אותנו אחרי כל הסיוט הזה. באמת כאילו התכוננו לגרוע מכל. תוך כדי גם בטיסה אומרים: 'חברים, אנחנו לא יודעים מה הולך לקרות, אז תתכוננו, כי הגרוע מכל לא קרה. יכול להיות שעכשיו אנחנו בכלל לקראת נחיתה שהיא של חטיפה'. ואז באמת הוציאו גם פרסומים של מטוס נחטף. במקביל אני רואה צבא (סעודי) שמקיף את המטוס". כך בעצם בזמן שבארץ נרשמה אנחת רווחה על כך שהמטוס נחת בשלום, אמנם בסעודיה, אבל בשלום. הרוחות במטוס לא נרגעו.
רקפת: "אני הייתי שמחה להיות על הקרקע! לא היה אכפת לי להיות בלבנון גם, העיקר להיות על הקרקע. רוצים שיחטפו אותנו? יאללה, שיחטפו אותנו, אבל שזה יהיה על הקרקע!".
אושר: "כן, אין לי בעיה, רק שיהיה על הקרקע, לא להיות תקועה באוויר. תחשוב, אנשים שם בפאניקה, מדברים איתנו. מישהי אמרה לי: 'תקשיבי, את יודעת שיכול להיות שעכשיו הולכים לחטוף אותנו?' אמרתי: 'תקשיבי, אני כאילו… לא מעניין כבר'. לא עניין אותנו, כי באמת כשאתה באוויר אין לך שום שליטה על שום דבר. כשאתה בקרקע, אמרתי: "לא, באמת, שיחטפו אותנו – זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות באותו יום'".
אחרי שעות בסעודיה הגיעו טיסות החילוץ של "פליי דובאי". אושר: "אנחנו לא עלינו על הטיסת חילוץ ששלחו לנו. קודם כל, אין לנו אמון בחברת תעופה הזאת. מי מבטיח לנו מה התוכניות? כאילו, אם… אם המוסד או לא יודעת מי לא בדקו את זה כמו שצריך מקודם – מי מבטיח שעכשיו המטוס הזה עבר בדיקות?".
רקפת: "אני העדפתי ללכת ברגל ולא זה, אבל לי הייתה חתונה להגיע אליה, אז זה מה שבסוף אה… נתן לי את הדרייב לעלות".
מתי אתן מבינות שאתן הייתן על תקרית עולמית? זאת אומרת, ברמה שהנשיא טראמפ נותן הצהרות על הטיסה שנחתה מדובאי?
אושר: "אני עוד לא מבינה את זה, אני רק לא מתעדכנת בחדשות. קשה מאוד להבין איך האירועים קרו, בהתחלה חשבתי שזה אזרח, אז כל פעם אני אומרת: 'מה, איך העלו מישהו עם סכין עליו לתוך הטיסה?' אנחנו גם בעבודה שלנו מאבטחו בבית משפט, אנחנו יודעות מה החשיבות של בידוק ביטחוני. אמרתי: 'איך על טיסה, שהבידוק עוד יותר קפדני, עולה עכשיו מישהו עם סכין?' עכשיו אני מבינה שזה טייס, וזה בכלל לא נתפס. טייס הוא זה שצריך להוביל אותי אל היעד הסופי, הוא לא זה שצריך להרוג אותי".
הבנות הפנו הרבה ביקורת כלפי חברת "פליי אמירייטס" ו"פליי דובאי". עד היום, חמישה ימים אחרי המקרה, אף אחד לא יצר איתן קשר ובדק לשלומן. רקפת הוסיפה אבסורד כשסיפרה כי הן קיבלו רק סקר שביעות רצון שהחברה שלחה להן באופן הזוי אחרי הטיסה. אושר הוסיפה: "אנחנו לחברת התעופה הזאת לא חוזרים, משלמים כפול אלף ולא חוזרים".
