אתמול (רביעי), פרסם משרד הפנים הבריטי חוברת רשמית חדשה למבקשי מקלט המגיעים לממלכה ממדינות האסלאם. החוברת, בת תשעה עמודים, נושאת את הכותרת "הבנת ההתנהגות והציפיות בממלכה המאוחדת: מדריך למחפשי מקלט". על פי הכתוב בה, מטרתה המוצהרת של החוברת היא להסביר למבקשי המקלט את כללי ההתנהגות המצופים מהם ואת החוק הבריטי.
עיון קצר בנושאים שנבחרו לחוברת מראה כי מדובר במסמך מעניין הרבה יותר מסתם מדריך קליטה שגרתי. החוברת מלמדת את מבקשי המקלט כי נשים וגברים שווים בפני החוק, מוסבר להם שאישה רשאית לעבוד, ללמוד, לנוע בחופשיות, לקבל החלטות על חייה – וכי היא אינה זקוקה לאישור מבעלה, מאביה או מאחיה (כפי שמקובל הרבה פעמים באסלאם).
החוברת מסבירה גם מהי הסכמה לקיום יחסי מין. היא מבהירה כי קיום יחסי מין ללא הסכמה הוא עבירה, גם בין בני זוג. בנוסף, מוסבר למהגרים השונים כי גיל ההסכמה בבריטניה הוא 16.
החומרים הנלווים עוסקים גם באלימות כלפי ילדים ובחובה להגן עליהם. ההנחיות יורדות גם לרמת ההתנהגות ברחוב, כאשר מבקשי המקלט מוזהרים שלא לעקוב אחרי אישה, לחסום את דרכה, לשרוק לעברה או להשמיע קולות נשיקה. בנוסף, נאסר עליהם להעיר הערות מיניות – גם אם בעיניהם מדובר במחמאה. משרד הפנים לא הסתפק בחוברת. לצד המסמך, פורסמה סדרת חומרי הסברה וכרזות בנושאים ממוקדים כגון: הסכמה מינית, גיל ההסכמה, שוויון מגדרי, הטרדה, אלימות במשפחה והתעללות בילדים.
תוכן ההנחיות מעורר שאלה רחבה בהרבה ממטרתן המוצהרת. כאשר מדינה מערבית סבורה שיש צורך להסביר לאנשים בגירים שאסור לאנוס אישה, להכות בת זוג או לקיים יחסי מין עם ילדים, הדיון אינו יכול להישאר בגבולות ההסברה – הוא מחייב לבחון מדוע נוצר בה צורך מלכתחילה. לכן, עצם קיומה של החוברת ממחיש את החשש הגובר בבריטניה מפני תהליכי אסלאמיזציה, ואת המתח שבין רב תרבותיות לבין שמירה על ערכי היסוד של הממלכה. למעשה, בריטניה מכירה כעת באופן רשמי בבעיה שממנה העדיפה אירופה להתעלם במשך שנים.
למי באמת מיועדת החוברת?
על הנייר, החוברת מיועדת לכלל מבקשי המקלט בבריטניה. בפועל, כדי להבין למי היא פונה – צריך להסתכל על מי שמגיע לבריטניה בשנים האחרונות. רוב מבקשי המקלט מגיע ממדינות מוסלמיות באסיה, במזרח התיכון ובאפריקה. בשנת 2025 בלטו פקיסטן, איראן, אפגניסטן ובנגלדש, כאשר גם גם מהגרים מסודאן וסומליה הגיעו בסירות קטנות. לכן, על אף שהמילה "מוסלמים" אינה מופיעה בהגדרת קהל היעד, ברור שהחוברת אינה נכתבת מתוך חשש שמהגר נוצרי מגרמניה או מצרפת אינו יודע שאסור לכפות יחסי מין על אישה.
כאמור, החוברת נכתבה על רקע גלי הגירה שמקורם בעיקר במדינות בעלות תרבות שונה מאוד מזו הבריטית, וחלק ניכר מהן מוסלמיות. גם תוכן החוברת מלמד על כך, שכן משרד הפנים בחר להסביר מהי הסכמה מינית, שאישה נשואה רשאית לסרב לבעלה, שאסור להכות נשים וילדים ושנשים וגברים שווים בפני החוק. אלה בדיוק התחומים שבהם קיימים פערים ניכרים בין החברה הבריטית לבין חלק מחברות המוצא של מבקשי המקלט.
אבסורד שלא נגמר
אפשר להבין מדוע מהגר זקוק למדריך שיסביר לו כיצד פותחים חשבון בנק, כיצד פועלת התחבורה הציבורית או למי פונים לקבלת טיפול רפואי, משום שהגיע למדינה חדשה ואינו מכיר את המערכת. גם אצלנו משרד הקליטה בישראל מפרסם הנחיות כאלו לעולים חדשים במגוון שפות, אולם משרד הקליטה בישראל מעולם לא יפרסם כללי התנהגות כמו אסור להכות אישה וכדומה – זה מובן מאליו.
אך בדיוק כאן עולות השאלות הקריטיות. כי אם בבריטניה מאמינים שמבחינת המהגרים שמגיעים אליהם לא מדובר בכללים מובנים מאליהם, האם חוברת של 9 עמודים היא מה שחסר לאדם כדי שיבין שאסור לו לאנוס אישה? האם כרזה ממשלתית תלמד אותו שאסור להכות את אשתו? בריטניה מתייחסת לפער ערכי עמוק כאילו מדובר בפער בהוראות הפעלה – וזו אולי הנקודה המטרידה ביותר בחוברת.
מי שגדל בחברה שבה מעמד האישה, סמכות הגבר, מיניות וכבוד המשפחה נתפסים אחרת, אינו משנה את תפיסת עולמו ברגע שרגלו דורכת על אדמה אחרת. מעבר לכך, הוא גם אינו הופך לליברל בריטי לאחר שקרא עלון. נראה שבממלכה לא מבינים שהגבול הגאוגרפי קל לחצייה – אך הגבול התרבותי מורכב הרבה יותר.
החוברת החדשה חושפת בנוסף את הסתירה במדיניות הבריטית. מצד אחד, בריטניה מכירה בכך שחלק מהנכנסים בשעריה מגיעים עם תפיסות שאינן מתיישבות עם ערכי היסוד שלה, אחרת לא היה צורך להסביר להם מהי הסכמה מינית ומהן זכויותיה של אישה. מצד שני, במקום להציב את הדרישה להשתלבות כתנאי ברור, בריטניה ממשיכה לפרסם עוד הנחיה, עוד כרזה, עוד קמפיין הסברה. החוברת אולי חדשה, אבל המדיניות שמאחוריה מוכרת היטב: קודם קולטים, אחר כך מסבירים את כללי המשחק.
החוברת עוררה ביקורת כמעט מיד עם פרסומה. נייג'ל פאראג', מנהיג מפלגת הימין "רפורמה" (Reform UK), תהה מדוע כספי ציבור משמשים להסביר למבקשי מקלט כללים בסיסיים כאלה, ושאל מדוע בריטניה מכניסה מלכתחילה אנשים שלשיטתה זקוקים להסבר הזה.
The Home Office has spent your money to produce these posters for illegal migrants.
Why are we letting these people into our country? https://t.co/dB7fOp9A6Y
— Nigel Farage (@Nigel_Farage) August 19, 2026
חברת הפרלמנט השמרנית קייטי לאם הייתה חריפה אף יותר: "אם אדם אינו יודע שאונס פסול, שאסור לקיים יחסי מין עם ילדים ושגברים ונשים שווים, לדבריה, הפתרון אינו להסביר לו זאת לאחר שהגיע לבריטניה ו'לקוות לטוב'".
If people don't already know that:
– It's wrong to rape
– It's wrong to have sex with children
– Men and women are equalThe answer isn't to tell them when they come here, and hope for the best.
It's to never let them into our country in the first place. https://t.co/me44bwvCcb
— Katie Lam (@Katie_Lam_MP) August 19, 2026
כשחוברת הופכת לתחליף למדיניות
עצם פרסום החוברת הוא צעד הגיוני. ראוי שמדינה תבהיר למי שמבקש לחיות בה את חוקיה ואת כללי היסוד שלה – אך הבעיה מתחילה אם ההסברה מחליפה מדיניות.
חוברת יכולה להסביר מה אסור, אבל היא אינה יכולה לשנות לבדה תפיסת עולם שנבנתה במשך עשרות שנים. היא אינה יכולה להחליף לימוד שפה, היכרות עם החברה, תהליך אינטגרציה ואכיפה עקבית של החוק.
מכאן עולה גם שאלה שאינה נוחה לבריטים: אם המדינה עצמה סבורה שקיימת אוכלוסייה שזקוקה להסבר מפורש על איסור אונס, אלימות במשפחה ופגיעה בילדים, האם אין לכך משמעות גם בשלב הכניסה למדינה ובמדיניות הקליטה? זו אינה קריאה לסגירת שערים בפני פליטים – זו דרישה שמדיניות הומניטרית תהיה גם מפוכחת. מדינה רשאית להגן על אדם שנמלט מרדיפה ובאותה נשימה היא רשאית לדרוש ממנו לקבל את עקרונות היסוד של החברה שמעניקה לו הגנה.
בסופו של דבר, החוברת החדשה מעניינת משום שהיא מספרת לא רק על מבקשי המקלט – היא מספרת גם על בריטניה. במשך שנים קשה היה לומר בשיח האירופי שהגירה רחבת היקף עלולה להביא עמה גם התנגשות בין מערכות ערכים. האירופאיים, ובמיוחד הבריטים, חששו מהאשמות באסלאמופוביה או מגזענות.
חששות אלו יצרו לאחר שנים את האבסורד בו מדינה שמזהה פער ערכי חמור מספיק כדי להפיק עבורו מדריך ממשלתי – מתמודדת איתו רק לאחר שהמהגר כבר נכנס בשעריה.
