"אני אמצא אותך" היא מסוג הסדרות שקל מאוד להישאב אליהן: מתחילים מפרק אחד, ממשיכים לעוד אחד ופתאום מגלים שעברו כמה שעות. הדרמה החדשה של נטפליקס, המבוססת על ספרו של הרלן קובן, רצה קדימה לאורך שמונה פרקים עם מרדפים, טוויסטים וסודות שנחשפים בקצב כמעט בלתי אפשרי. הקצב המהיר הוא גם מה שעובד בה כל כך טוב וגם מה שמפיל אותה: מרוב שהעלילה דוהרת קדימה, יש לא מעט רגעים שבהם היא פשוט לא מצליחה לשכנע.
במרכז העלילה נמצא דיוויד בורוז, אב שנשלח למאסר עולם לאחר שהורשע ברצח בנו, מתיו. במשך שנים הוא חי עם הידיעה שהילד שלו מת ושחייו נהרסו, עד שמגיעה אליו ראיה שמערערת את כל מה שהוא ידע: אולי מתיו בכלל חי. מכאן מתחיל מסע כמעט בלתי אפשרי של אב שמנסה להבין מה באמת קרה לבנו – ובעיקר למצוא אותו.
"אני אמצא אותך" פשוט לא נותנת לעלילה לעצור. דיוויד יוצא למסע שמערב את משפחתו, המשטרה ואנשים מעברו, כשכל אחד מהם מחזיק חלק אחר בפאזל. כמעט בכל פרק נחשף פרט חדש שמשנה את התמונה, והקצב נשאר גבוה לכל אורך הדרך. במובן הזה, היא מזכירה את "נמלטים" – רק בלי למרוח את הסיפור על 5 עונות.
היגיון? פחות. אדרנלין? בהחלט.
יש לא מעט רגעים שבהם הסדרה מבקשת מהצופה פשוט לזרום איתה. הבריחה של דיוויד מהכלא, למשל, מרגישה פשוטה מדי ביחס למצב שבו הוא נמצא ולמרדף שמתנהל אחריו. גם חלק מהמהלכים סביב היעלמותו של מתיו והדרך שבה הצליחו לגרום לדיוויד להיראות כאילו רצח את בנו מעלים לא מעט שאלות. ככל שנכנסים לעומק הסיפור, במיוחד לכל מה שקשור ל-DNA, לטיפולי הפוריות ולתוכנית שהובילה להחלפת זהויות, קשה שלא לחשוב: רגע, אבל איך אף אחד לא שם לב לזה קודם?
1+אבל אולי הדבר שהכי מתסכל הוא דווקא הפרק האחרון. אחרי שבעה פרקים שבהם הסדרה ממשיכה להעלות את גובה הלהבות, מצפים שהפרק השמיני יספק פיצוץ אמיתי. במקום זה, התחושה היא שהסיפור כבר הגיע לשיא שלו רגע קודם. במקום פינאלה שיגרום לנו להגיד "וואו", מקבלים סיום שמרגיש קצת מהיר מדי, כאילו הסדרה מיהרה לסגור את כל הקצוות שנשארו פתוחים.
בסופו של דבר, "אני אמצא אותך" היא לא סדרה שמבקשת מהצופה להתיישב עם מחברת ולבדוק אם כל פרט מסתדר. היא רוצה שתלחצו "הפרק הבא". והיא טובה בזה מאוד. אז אם אתם מחפשים שמונה פרקים של אדרנלין ומתח, גם החורים בעלילה כנראה לא יעצרו אתכם.
