לאחרונה נחשף בתל פרעון שבדלתא של הנילוס פסל גרניט אדיר, שמשקלו נאמד בשישה טון וגובהו מתנשא לכדי כשמונה רגליים – כ-2.4 מטרים בחלקו שנותר. מעבר לערכו האמנותי וההיסטורי, הגילוי מחזיר לקדמת הבמה את אחת השאלות המרתקות ביותר במסורת היהודית והמחקרית: מי היה פרעה מלך מצרים ששלט בזמן שעבוד בני ישראל?
A close-up view of the ancient statue of Ramses II inside the museum in Egypt. pic.twitter.com/Az7BnALI5Z
— Massimo (@Rainmaker1973) June 21, 2026
רעמסס השני, שמלך במאה ה-13 לפנה"ס, נחשב בעיני חוקרים רבים למועמד המרכזי לתואר הפרעה שנגדו התייצבו משה ואהרון. השפעתו על מצרים הייתה חסרת תקדים, והוא נודע כמלך שבנה יותר מונומנטים מכל פרעה אחר לפניו או אחריו. העובדה שהפסל נמצא בתל פרעון – אתר ששמו המודרני מעיד על הקשר המלכותי – מחברת אותנו באופן ישיר למרחב הגיאוגרפי שבו על פי המסורת השתעבדו בני ישראל.
הפסל מתאר את רעמסס השני בכיסוי הראש המלכותי המסורתי, כשהוא מלווה בדמויות נוספות. "הרגע שבו הפנים המלכותיות החלו להופיע מתוך החול היה מרגש עבור כולנו", סיפר הישאם חוסיין, הארכיאולוג שפיקח על החפירה. "עמידה מול פסל המחובר לאחד המלכים הגדולים בהיסטוריה המצרית היא חוויה בלתי נשכחת".
Statue of Ramses II with his daughter is what it is claimed to be pic.twitter.com/FV4VSS4YeF
— 𝚜𝚝𝚊𝚒𝚗𝚎𝚍 𝚑𝚊𝚗𝚎𝚜 (@Know_Bueno) June 2, 2026
אף על פי שאין עדות ארכיאולוגית ישירה המקשרת פסל ספציפי ליציאת מצרים, גילויים מסוג זה מחדדים את הדיון על התקופה שבה התרחש סיפור היציאה. העיר "פי-רעמסס", שבה הוצב הפסל במקור, מזוהה במחקר עם העיר "רעמסס" המוזכרת בספר שמות כמקום בו עבדו בני ישראל בפרך: "וַיִּבְנוּ עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס" (שמות א', י"א).
חשיפת הפסל הנודד – שהועבר במהלך ההיסטוריה מאסוואן שבדרום לצפון – מדגימה את המורכבות של התקופה. שליטים מצריים השתמשו במונומנטים הללו כדי להפגין עוצמה.
早安，天才交易员们 ☀️
这张我在埃及拍的拉美西斯二世巨像，从下往上仰望，真的非常震撼。历经3200多年，依然气势非凡。
站在这样的古老巨像面前，总会让人感慨：真正的强大，从来都不是一朝一夕，而是长期的视野、坚韧和坚持。… pic.twitter.com/xJ6YxrQzmb
— YangYu (@JRpotato0522) May 24, 2026
הארכיאולוגים מציינים כי הפסל עבר "תהליך מתוכנן של שימוש חוזר". הוא נחצב במקור באסוואן, הועבר לבירה פי-רעמסס, ובתקופה מאוחרת יותר הובל לתל פרעון. נוהג זה של העברת פסלים ממקום למקום כדי לחזק לגיטימציה של שלטון מקומי שופך אור חדש על האופן שבו זיכרון היסטורי ומסורות מלוכה השתמרו במצרים.
