250 שנים לעצמאותה של ארצות הברית היו אמורות להיות רגע של גאווה לאומית. חגיגה של המדינה שהובילה את העולם החופשי, שהקרינה עוצמה, הרתעה וביטחון עצמי. אך דווקא ברגע הסמלי הזה, נדמה כי משהו בדימוי של אמריקה נסדק. בזמן שבארצות הברית מציינים את יום העצמאות, בטהרן ממשיכות להישמע קריאות להשמדת אמריקה ולאיומים כלפי נשיא ארצות הברית. כל זאת, בזמן שמתנהלים ערוצי משא ומתן בין הצדדים. זו מציאות שמעוררת שאלה: האם ניתן לנהל דיאלוג עם משטר שממשיך להציג את אמריקה כאויב שיש לחסלו?
2+במזרח התיכון, לתפיסת רבים, כוח אינו נמדד רק בעוצמה צבאית אלא גם בנחישות, בעקביות ובנכונות להציב גבולות ברורים. במציאות הזו, כל ויתור, כל היסוס וכל פער בין הצהרות למעשים עלולים להתפרש כחולשה. בין אם זו תפיסה נכונה ובין אם לאו – זו השפה שאויבים רבים באזור מבינים.
גם הנשיא דונלד טראמפ מציג את מדיניותו כהצלחה וטוען כי איראן נחלשה וכי ארצות הברית השיגה את יעדיה. אולם מנגד, יש הסבורים כי עצם העובדה שהמשטר האיראני ממשיך להשמיע איומים חריפים נגד ארצות הברית ונשיאה, גם במקביל למגעים מדיניים, פוגעת במסר של הכרעה מלאה. בעיני מבקריו, קיים פער בין ההצהרות על ניצחון לבין האופן שבו האויב ממשיך להתנהל.
2+ייתכן שזהו האתגר המרכזי של אמריקה כיום. לא רק להחזיק בצבא החזק בעולם או בכלכלה הגדולה בעולם, אלא לשמר את ההרתעה ואת התדמית של מעצמה שאיש אינו מעז לאיים עליה ללא תג מחיר ברור. דיפלומטיה היא כלי חיוני, ולעיתים היא הדרך הנכונה למנוע מלחמות. אולם דיפלומטיה שאינה מלווה בהרתעה ברורה עלולה, בעיני חלק מהשחקנים במזרח התיכון, להתפרש כחולשה ולא כעוצמה.
אולי זהו המבחן האמיתי של אמריקה בגיל 250. לא האם היא עדיין המדינה החזקה בעולם – אלא האם אויביה עדיין מאמינים בכך. משום שמעמד של מעצמת-על אינו נשען רק על מטוסים, טילים וסנקציות. הוא נשען גם על התודעה. וברגע שהאויב מפסיק לפחד – מתחיל להיסדק יסוד ההרתעה. אמריקה הגדולה אינה זקוקה רק לניצחונות בשדה הקרב. היא זקוקה לכך שגם אויביה ישתכנעו שהניצחון שלה אינו נתון לוויכוח.
