צריך להסתכל למציאות בעיניים: 60 הימים של הסכם הפסקת האש עשויים להפוך מהר מאוד ל-120 או ל-240 ימים של משא ומתן אינסופי בין וושינגטון לטהרן. במגרש הזה, ההשפעה הישראלית היא שולית, ולכן עלינו להניח למעשים לקבוע את התוצאה. המציאות האזורית הנוכחית, בצל המו"מ האמריקאי-איראני, אינה מבשרת טובות.
2+לא רק אנחנו מודאגים; כל מדינות האזור, מסעודיה ועד האמירויות, צופות ב"פליק-פלאק" האמריקאי בדאגה עמוקה. ככל שהאמריקאים מעניקים לאיראנים יותר אוויר לנשימה, כך גובר הרצון של המדינות המתונות לייצר כוח נגדי. ישראל נמצאת כרגע בצד, אך עלינו להתמקד ביצירת מציאות ביטחונית חדשה שתבטיח שלעולם לא נחזור למחדל של השישה באוקטובר.
בכל הנוגע ללבנון, צריך להקשיב היטב למסר של ראש הממשלה בנימין נתניהו: "נישאר ככל שיידרש". המשמעות היא פשוטה, כל עוד חיזבאללה מהווה איום או מנסה לקבוע עובדות בשטח, צה"ל יהיה שם. הלבנונים עצמם מבינים שהעוגן היציב היחיד באזור הוא מדינת ישראל.
2+בהקשר זה, חשוב להתייחס להתנהלות המטה הכללי. חופש הפעולה של לוחמינו הוא מלא, גם מעבר לקו הצהוב, וכל ניסיון לייצר מצג שווא כאילו ידי הלוחמים כבולות אינו נכון. לצערי, ראש הממשלה נאלץ לאחרונה ליישר את הרמטכ"ל ולהכניס אותו להודעות המשותפות, משום שראינו תופעה מדאיגה של פוליטיזציה בתוך המטה הכללי. הכרנו בעבר רמטכ"לים עם שאיפות פוליטיות, אבל לא הכרנו רמטכ"ל שמפעיל מטה פוליטי של ממש, כולל קשרים הדוקים עם ערוצי תקשורת ומסרים שנועדו לשרת אג'נדה מסוימת.
כשמסתכלים על האלטרנטיבות הפוליטיות, התמונה מדאיגה עוד יותר. גדי אייזנקוט, למשל, מדבר בשפה של השמאל ה"ווק" האמריקאי. הוא תומך במדינה פלשתינית באופן ברור ואף מוכן להשלים עם איראן גרעינית. כשמוסיפים לכך את החיבור של בנט לאוטונומיה פלשתינית ואת השותפות עם גורמים כמו מנסור עבאס ואחמד טיבי, מבינים שנתניהו הוא השחקן היחיד שיודע לדבר עם האמריקאים בשפה שלהם, לא רק ברמת האנגלית, אלא ברמת המושגים והאינטרסים הלאומיים. היחסים בין נתניהו לטראמפ הם כמו יחסים בתוך משפחה; גם כשיש ויכוחים חריפים, היסודות איתנים וישרדו את המשברים.
2+לבסוף, אי אפשר להתעלם מהרעשים הפנימיים בתוך הליכוד. כותרות העיתונים מנסות לנפח את המהלכים של דוד ביטן נגד נתניהו, אבל צריך לשים את הדברים בפרופורציה. ביטן הוא כמו הנמלה שמטפסת על הפיל ואומרת "יאללה, רכבנו". עם כל הכבוד ל-200 חברי מרכז או להחלטות של בית הדין של הליכוד, שמורכב בעצמו מעסקנים עם אינטרסים, אף אחד מהם לא מסוגל להביא אפילו חצי מנדט בבחירות ארציות. נתניהו הוא היחיד שיודע להביא מיליוני קולות, והוא ממוקד בדבר אחד: ניצחון מוחץ בבחירות כדי להבטיח את עתיד המדינה.
בסופו של יום, השאלה שעומדת בפני חברי הליכוד ובפני הציבור הישראלי כולו היא פשוטה: מה טובת המדינה? האם טובת המדינה היא להיכנע לעסקנות פוליטית פנימית של מחפשי עבודה, או להמשיך להוביל קו תקיף ובלתי מתפשר מול האיומים הקיומיים עלינו? התשובה ברורה לכל מי שעיניו בראשו. נתניהו נלחם כרגע על חוסנה של ישראל בעזה, ביהודה ושומרון ובלבנון, וכל השאר הם רק "קשקושי בוקר" של אנשים שלא מבינים את גודל השעה. המאבק הוא בין הפיל לבין הנמלה, ואני סומך על הפיל שידע להוביל אותנו לחוף מבטחים.
הטור נכתב על סמך הדברים שאמר פרשננו הפוליטי יעקב ברדוגו ב"ישראל הבוקר" לעודד מנשה.
