במעבר כרם שלום, בנקודת המפגש שבין הרצועה החרבה לעולם החיצון, מתרחש מדי שבוע אירוע שקט אך משמעותי: טפטוף עקבי של עזתים שבוחרים להשאיר הכל מאחור. לא מדובר רק בבריחה מהמלחמה, אלא בחיפוש אחר חיים. בתיעוד נדיר שהבאנו הערב (שני) בחדשות 14, הם מספרים על הייאוש שתהום פעורה בינו לבין הבטחות השלטון, ועל ההבנה שהעתיד ברצועה פשוט חדל מלהתקיים.
3+"נשרפנו לגמרי מהשמש"
עבור היבה, תושבת העיר עזה, היום הזה הוא סופו של מסע מתיש שהחל בינואר האחרון. "שבעה-שמונה חודשים אנחנו מחכים," היא מספרת בעיניים עייפות. "היינו נהרסים אם לא היינו נוסעים. חיכינו לאישור על גחלים! שיגידו לנו 'כן', כי די. עכשיו קיץ, אנחנו לא רוצים להישאר בברזנטים ובאוהל – נשרפנו לגמרי מהשמש".
היבה לא מדברת רק על החום. היא מתארת מציאות פיזית של "גועל והרס", של עכברים וחולדות שהפכו לשותפים לחיים באוהלים. היא יוצאת עם בעלה וילדיה, כשהמניע המרכזי הוא עתיד הדור הבא. "הילדים שלי סבלו מאוד במלחמה. אמרתי לעצמי שהדבר הכי טוב הוא לנסוע, כי אין בתים שנהיה בהם. אנשים התעייפו מאוד, ואני ביניהם".
3+התחושה הזו אינה נחלתה של היבה בלבד. כשהיא נשאלת מה יקרה אם כל המעברים ייפתחו עכשיו, תשובתה נחרצת: "רוב האנשים יסעו. כולם יבחרו לנסוע. לרוב האנשים אין בית, הם אומרים – מה יש לי לעשות כאן? למה לי לחכות?".
היציאה מתבצעת על פי מתווה שקבעה ישראל, במסגרתו עזתים מהגרים למדינות שלישיות כמו הולנד, סלובקיה, שוויץ, ירדן וקנדה. בין היוצאים היה גם מוחמד, צעיר משכיל מהעיר עזה, שהתעקש להתראיין באנגלית כדי להעביר את המסר שלו לעולם.
3+"זה בלתי אנושי לחיות בעזה כרגע", אומר מוחמד. "אתה מרגיש שאתה חי בשנת 1933, בזמן שהאנשים בחוץ חיים ב-2026". מוחמד, שמתאר את עצמו כמי שהיה תקוע זמן רב וניסה נואשות לצאת, מקווה שההזדמנות הזו תינתן לסטודנטים נוספים. "אין לך שום משאבים, אין לך שום סביבה מתאימה שתתמוך בך".
הדברים של מוחמד והיבה חושפים נקודה מפתיעה: הגעגוע לחיים שלפני השבעה באוקטובר. אם בעבר התרגלנו לשמוע תלונות על "מצור" ותנאים קשים, היום, אל מול החורבן המוחלט, הימים ההם נראים להם כ"חיי שפע". "לפני זה היה מדהים, הכל היה נגיש", אומר מוחמד. היבה מוסיפה: "חיינו טוב מאוד, המלחמה הרסה אותנו. היה חשמל, היה מים, הילדים הלכו לבתי ספר. עכשיו אין אפילו דרך ללמד ילד לקרוא".
הפחד מחמאס והמספרים שמאחורי הייאוש
השיח על הגירה מרצון אינו חדש, אך נראה שהוא מקבל משנה תוקף מהשטח. שר הביטחון, ישראל כ"ץ, התבטא לאחרונה בנושא ואמר כי "הפתרון בעזה הוא רק הגירה, אין פתרון אחר בסופו של דבר". נתוני מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) תומכים בכך: בפוסט שהעלה המתפ"ש לדף הפייסבוק שלו, בו נשאלו העזתים מה יעדפו – שיפור תשתיות או פתיחת מעברים להגירה – כ-80% מהמשיבים בחרו באפשרות של עזיבה למדינה שלישית.
3+אולם, למרות הייאוש, הפחד משלטון חמאס עדיין נוכח מאוד. כשמוחמד נשאל על אחריות הממשל הנוכחי למצב, הוא בורר את מילותיו בזהירות: "אני לא מרגיש בטוח לדבר על זה כי זה יכול להיות מאוד מסוכן עבורי. אני חושב שאנחנו כפלשתינים מוכרחים להתנגד, אבל בדרכים חכמות יותר. אתה לא הולך ומקריב הכל".
מאז תחילת המלחמה, עזבו את הרצועה כ-50,000 בני אדם – כ-3% בלבד מאוכלוסיית הרצועה. בעוד שבישראל ובעולם טרם נמצא המתווה שיקלוט מסה כה גדולה של אנשים, הקולות מהשטח ברורים. העזתים, אלו שחוו את שלטון חמאס ואת תוצאותיו ההרסניות, לא מחפשים שיקום של הקיים – הם מחפשים דלת החוצה. כפי שסיכמה זאת היבה רגע לפני שעברה את הגדר: "עזה נהרסה לגמרי. הכל מוציא את הנשמה".
