אתמול הסתיימה החקירה הנגדית של ראש הממשלה בנימין נתניהו, בסוף שלה הוא תקף בחריפות את הפרקליטות. וככה הוא אמר: "אתם הפעלתם טרור ותבלו את כל החיים שלכם בבית משפט. לא היה דבר כמו מה שעשיתם לי.
3+זה מביש, מה שעשיתם לי לא עשיתם מול אף איש ציבור. מה שעשיתם כאן זה להביא את הראש של נתניהו, לא תפסתם כלום. מה שיש פה זה רדיפה פוליטית כמו מדינת משטרה".
עזבו רגע אם אתם מסכימים עם נתניהו או לא מסכימים איתו. יש כאן שאלה גדולה שצורחת לכולנו בלב – איך ההיסטוריה תזכור את הרגע הזה? איך זה קורה? מדינת ישראל נמצאת באחת התקופות הביטחוניות המורכבות ביותר בתולדותיה. מלחמה רב זירתית. איראן, חמאס, חיזבאללה, חטופים, לחצים מדיניים לא הגיוניים, אתגרים שלא היו כאן עשרות שנים.
3+ובתוך כל זה, ראש ממשלה מכהן שצריך לבלות ימים ארוכים בבית משפט – לא על בגידה, לא על ריגול, לא על פגיעה בביטחון המדינה, אלא על תיקי סיגרים, שמפניות והאשמה בסיקור אוהד. הוא, נתניהו, האיש הכי מושמץ בתקשורת.
עכשיו יכול להיות שנתניהו אשם, ויכול להיות שהוא חף מאשמה – את זה בית המשפט יחליט, בסדר? אבל את השאלה הציבורית? אותה אף פסק דין לא יוכל למחוק. איך קרה שלא היה אדם אחד במערכת שאמר: רגע, אולי באמת בזמן מלחמה המדינה חשובה יותר? אולי אפשר לעצור? אולי אפשר לדחות? אולי אפשר להפעיל שיקול דעת?
3+צדיק אחד בסדום לא היה? אדם אחד שיקום ויגיד וואלה, האינטרס הלאומי קודם לכל מחלוקת פוליטית, לכל כותרת ומאבק משפטי? מישהו אחד שיגיד וואלה, איכפת לי ממדינת ישראל יותר מאשר מלראות את ביבי מורשע? כי כמו שאני רואה את זה, ועוד הרבה כמוני, גם מי שחושב שנתניהו אשם יודע שזה רגע שפל של המערכת.
התקשורת הכללית שרדפה את נתניהו שנים פתאום לא מסקרת כלום מהמשפט, כי מה שמתגלה ממנו זה שאין כלום ושום דבר. רק תפירה רשלנית שמביישת גם את המתפרות בסין ורדיפה אובססיבית שלמענה המערכת בעצמה עברה על חוקים והתנהגה כמו עבריינית. ואפילו עם ההשתקה, הציבור יזכור את הבזיון והפארסה, לא בגלל מה שנאמר באולם אלא בעיקר בגלל מה שלא נאמר.
3+הציבור יזכור שלא היה קול אחד מבפנים שיגיד: מדינת ישראל נמצאת במלחמה, קודם טובת המדינה. ולא לראשונה, אגב. האינטרסים הצרים והפרוגרסיביים של המערכת פוגשים אותנו בצמתים קריטיים, ואנחנו רואים בעיניים שהכל כשר לטובת הפלת הממשלה. סרבנות, ביזוי השכול, אולי אפילו לא להעיר ראש ממשלה מכהן כשפורצת מלחמה ולחשוב שיש מי שיודע יותר טוב ממנו איך לנהל הכל גם כשזה לא רלוונטי מה הוא חושב.
וזה אולי הכתם הגדול ביותר. לא על אדם כזה או אחר, אלא על מערכת שלמה שיום אחד תצטרך להסביר לדורות הבאים איך היא, ככזו שטובת המדינה הייתה צריכה להיות תמיד לנגד עיניה, פעם אחר פעם הוכיחה לכולנו שלא – ועד למופע הקיצוני של מלחמה היסטורית, שאפילו בעיצומה לא מצאה את הדרך לעצור ולהגיד די. יש דברים יותר גדולים מהאובססיה שלנו ל"רק לא ביבי".
