שוויון נשים בטנק התחיל כמו דיון שנראה מעט מנותק מהמציאות, והפך למשבר שמאיים על חיל השריון ועל כוחות היבשה בכלל. דווקא עכשיו, בעיצומה של מלחמה, אחרי שנים של סטטוס קוו ברור, שלפיו בחורי ישיבות ההסדר מתגייסים לשריון ומשרתים כלוחמים בצורה הרמונית, מבצעית וגם הלכתית.

פתאום מגיעות עתירות לבג"ץ בשם הפלורליזם וזכויות הנשים, והמציאות שהייתה ברורה ויציבה כל כך מתערערת. כך נולד משבר. לא משום שהבחורים הפסיקו לרצות לשרת, ולא משום שהם הפסיקו לרצות להיות לוחמים, אלא משום שפתאום שינו את כללי המשחק.
מיטב בנינו לא מבקשים פטור ולא מבקשים הנחות. הם רק מבקשים לשרת בלי לוותר על ההלכה ועל אורח החיים שעליו חונכו. מדברים על פמיניזם ועל זכויות שוות, אבל האם מישהו בכלל עצר לחשוב על המציאות עצמה? לא על סיסמאות, אלא על החיים בשטח. על שעות ארוכות בתוך טנק, גברים ונשים יחד. מה עם פרטיות? מה עם צניעות? מה עם הצורך להתפנות, במחילה מכבודכם, בתנאי קרב? מה עם האילוצים הפיזיים והאישיים שנלווים לשירות כזה? אלו שאלות בסיסיות שכל אדם סביר היה צריך לשאול.

מישהו חשב איך התנאים האלה נראים בפועל? האם הזדמנות שווה חייבת להתקיים בכל מחיר? לפעמים נדמה שהיושבים באולמות הדיונים עסוקים כל כך ברעיונות גדולים, עד שהם שוכחים את האנשים שבשטח. וזו בדיוק הבעיה.
בשם פלורליזם מדומיין פוגעים בפלורליזם האמיתי. בשם השוויון מתעלמים מאלפי לוחמים דתיים שמבקשים רק דבר אחד, לשמור על הזהות שלהם. מתעדפים ציבור אחד כדי לצאת טוב בעיני הפרוגרס, ובאותה נשימה מדירים ציבור אחר, ציבור תורם, משרת ולוחם. זהו ציבור שלא בורח מהשריון. להפך. הוא רוצה להיות בשריון, רוצה לתת את חלקו, רוצה לתרום למדינה. אבל מישהו מסליל אותו להתנגשות עם ציפור נפשו – ההלכה. במקום למצוא פתרון שמכבד את כולם, יוצרים עימות שלא היה קיים.

בג"ץ מזהיר אותנו ממשבר חוקתי, אבל נדמה שאיש אינו קשוב לאזהרות הרבנים מפני משבר רוחני. יש מי שכל כך דחוף לו לכפות על בני ישיבות בחירה בין אהבת הארץ והמדינה לבין אהבת האל. ואני לא מופתעת. לא בפעם הראשונה אנחנו רואים למי אכפת מביטחון המדינה, ומי מוכן, בשם עקרונות מופשטים, לטלטל הכול. המאבק המיותר הזה אינו דחוף ואינו מרשים. והדבר האירוני ביותר הוא שרוב הנשים עצמן, כך נדמה, היו אומרות בדיוק את אותו הדבר.
