ההסכם בין ארצות הברית לבין איראן מוצג לעיתים כהישג דיפלומטי, אך מבט מפוכח מלמד כי מדובר בעוד חוליה בשרשרת הסכמים שהחתימה עליהן היא עילה למסיבה, אך מימושו הוא המבחן האמיתי שנתן לו סיבה – משום שהצד השני, משטר הטרור האיראני, אינו פועל מתוך היגיון של יציבות בינלאומית, אלא מתוך אסטרטגיה עקבית של התשה, הסתרה והפרת התחייבויות.
2+ההסכם הנוכחי הוא רק הסדר ביניים שתכליתו העיקרית כלכלית. הוא נועד להקל על לחצים שנוצרו בשנים האחרונות הן על איראן, שנחנקת מסנקציות, והן על הכלכלה העולמית, שמבקשת יציבות בשוקי האנרגיה. שחרור המפרץ, הקלה על ייצוא נפט וגז, ופתיחת ערוצי סחר בינלאומיים. כל אלה משרתים אינטרס רחב: ארצות הברית המעוניינת ביציבות מחירים, מדינות המפרץ המבקשות להימנע מהסלמה, סין הזקוקה לאנרגיה זולה, וכמובן איראן השואפת להזרים חמצן לכלכלתה.
במובן זה, עצם קיומו של ההסכם אינו מפתיע. מדובר בנקודת מפגש אינטרסים בין שחקנים שונים, שכל אחד מהם רואה בו רווח מיידי. אך דווקא משום כך, יש להבין את מגבלותיו: זהו הסכם של נוחות, לא של פתרון. הוא אינו נוגע בליבת הבעיה – תוכנית הגרעין האיראנית והשאיפה האסטרטגית של טהרן להפוך למדינת סף גרעינית.
2+עם זאת, הסיפור האמיתי עוד לפנינו. השיחות המהותיות על הגרעין צפויות לשוב בקרוב לנקודת המוצא שבה היו לפני מבצעי "עם כלביא" ו"שאגת הארי", רגע לפני שהופעל לחץ משמעותי על המערכת האיראנית בהקשרים קינטיים. המשמעות היא שהשאלות הקשות נדחו, לא נפתרו. איראן לא ויתרה על שאיפותיה, והקהילה הבינלאומית טרם הוכיחה שיש לה את הנחישות לכפות עליה מגבלות אמיתיות, כאן באים לידי ביטוי 60 הימים שאחרי ההסכם, האם לתוך המסגרת יצוק תוכן שמונע מאיראן להעשיר אורניום, דורש ממנה פירוק תשתית יצור, מגביל את מפעלי הטילים שלה, ולא פחות מזה, מונע ממנה לסייע לפקורסיז ובדגש חיזבאללה.
המבחן המרכזי בשבועות הקרובים יהיה כפול. מצד אחד, יכולתה של ארצות הברית לעמוד איתנה מול הפיתוי להעדיף יציבות זמנית על פני פתרון עומק. ההיסטוריה מלמדת כי ויתורים הדרגתיים לאיראן אינם מרסנים אותה, הם מעודדים אותה להמשיך ולבחון את גבולות המערכת הבינלאומית. מצד שני, תיבחן גם נחישותה של ישראל לשמר אחיזה התקפית בזירות הרלוונטיות, ובראשן לבנון, שם איום חיזבאללה ממשיך להתעצם בחסות איראנית.
2+בהקשר זה, השותפות האסטרטגית בין ישראל לארצות הברית מקבלת משנה תוקף. חרף חילוקי דעות נקודתיים, שתי המדינות חולקות אינטרס יסוד: מניעת גרעין איראני והגבלת יכולותיה האזוריות של טהרן. ראוי להדגיש כי בשנתיים האחרונות שיתוף הפעולה הביטחוני, המודיעיני והמדיני בין וושינגטון לירושלים הוכיח את עצמו פעם אחר פעם – הן בהקשר של הישגים מבצעיים והן ביצירת לחץ אפקטיבי על איראן.
ההסכם בעזה וההתקדמות בהתמודדות עם איום הטילים והגרעין אינם תוצאה של מהלך חד-צדדי, אלא של סינרגיה אסטרטגית. לכן, גם בהמשך, אין מדובר בבחירה בין פעולה מדינית לבין פעולה צבאית, אלא בשילוב מושכל ביניהן, תוך שמירה על קווים אדומים ברורים.
לישראל אין את הפריבילגיה להישען על תקוות. עליה להיערך לתרחיש שבו ההסכם הנוכחי יקרוס בדיוק כפי שקרה עם קודמיו, וכך ולהבטיח כי ברגע האמת תעמוד לה יכולת עצמאית ואמינה להתמודד עם האיום. המשמעות היא המשך בניין כוח, חיזוק הבריתות, ושימור חופש פעולה מבצעי, במיוחד בזירה הצפונית, תוך הקפדה על חיץ הגנתי בתוך לבנון וחתירה לפירוק חיזבאללה.
זהו רגע שמחייב זקיפות קומה אסטרטגית. לא מתוך יהירות, אלא מתוך הבנה מפוכחת של המציאות: הסכמים זמניים אינם מחליפים עוצמה, ודיפלומטיה ללא גב כוח אינה משנה את התנהגותם של משטרים מהסוג האיראני. האינטרס הישראלי ברור: הסרת האיום מלבנון ומאיראן – והוא חייב להישאר המצפן גם כאשר הזירה הבינלאומית נוטה לפתרונות ביניים נוחים.
