במשך שנים התרגלנו למציאות אבסורדית, כמעט דמיונית, במסדרונות הארגונים הביטחוניים הרגישים ביותר שלנו. זוהי מציאות שבה בכירים בארגון מרשים לעצמם לחתור תחת המנהיג המיועד, להציב מקלות בגלגלי המינוי, וברגע שהפור נפל – להמשיך בתפקידם כאילו דבר לא קרה. התופעה הזו, שפעם הייתה נחשבת להפרת אמונים בסיסית, הפכה לנורמה שקטה ומדאיגה. כעת, עם כניסתו של רומן גופמן לתפקיד ראש המוסד והחלטתו לעשות סדר בבית, נראה שהגיע למסקנה שאין ברירה ולומר: עד כאן.
2+הזיכרון הארגוני שלנו קצר, אך הוא רצוף בדוגמאות מטרידות. אי אפשר שלא להיזכר באירועים בשב"כ, שם גורם בכיר מאוד חתר באופן אקטיבי נגד מינויו של זיני. חומרים הועברו, לחישות נלחשו, והכל כדי לסכל את הגעתו של האיש לתפקיד.
אך האירוע ההזוי באמת לא היה עצם החתרנות, אלא מה שקרה ביום שאחרי: זיני לא נקט באקט המנהיגותי המתבקש, ואותם גורמים חתרניים נשארו במערכת תקופה ארוכה מאוד.
2+הדיווחים על המתרחש בלשכת ראש המוסד הנכנס, רומן גופמן, מראים כי המחלה הישנה הזו עדיין כאן. קצינים או בכירים שפועלים נגד המפקד שלהם, אך לא מעלים בדעתם להניח את המפתחות וללכת ברגע שהמינוי יוצא לפועל. למה הם מחכים בדיוק? התשובה נעוצה ב"טרלול" מערכתי עמוק.
האנשים האלה פשוט התרגלו לכך שבשם ה"ממלכתיות" – אותה מילה מכובסת שמשמשת לעיתים קרובות לשימור כוחו של הוותיק על פני הנבחר – הכל מותר. הם התרגלו לכך שהדרג הממונה, ובמיוחד זה המזוהה עם הימין, לא תמיד יודע או מעז לבצע מינויים שיוצרים משילות פנים-ארגונית אמיתית. הם למדו שאפשר להמשיך לחתור מבפנים, לפני המינוי ואחריו, בלי לשלם מחיר מקצועי.
2+האקט של גופמן הוא לא רק צעד פרסונלי, הוא הצהרת כוונות. במקום שבו אין אמון מוחלט בין המפקד לפקודיו, ובמקום שבו פקוד מרשה לעצמו לנסות ולקבוע מי יהיה המנהל שלו – אין ארגון. מי שחתר תחת המנהיג ולא קם והלך בעצמו ברגע חילופי התפקידים, מעיד על חוסר הבנה בסיסי באתיקה פיקודית.
טוב שהדבר הזה נפסק. הגיע הזמן להחזיר את המשילות לארגונים הביטחוניים. הגיע הזמן להבהיר שחתרנות היא לא "דעה אחרת", אלא קו אדום שמי שחוצה אותו – מוצא את עצמו בחוץ. הניקוי של גופמן הוא לא רק הכרחי ללשכת ראש המוסד, הוא שיעור חשוב לכל השירות הציבורי בישראל.
