בכתבה המיוחדת "השכול השקוף", ששודרה הערב במהדורת מוצאי שבת, מובא סיפורן של משפחות שכולות שאיבדו את יקיריהן בטבח שבעה באוקטובר, ודורשות קול ברור: ועדת חקירה לאומית, רחבה ועצמאית, שתבדוק לעומק את כל מה שהוביל לאסון הגדול בתולדות המדינה.
1+הן לא מבקשות רחמים. הן לא מבקשות שידברו בשמן. הן מבקשות שהדרישה שלהן לאמת, צדק וחשבון נפש תישמע גם כשהיא מפנה שאלות קשות אל הדרגים הביטחוניים, המודיעיניים, המשפטיים והמערכתיים, אל מי שהיו בעמדות אחריות בשנים שבהן התגבשה הקונספציה שקרסה בבוקר שבעה באוקטובר.
בכתבה הן מתארות תחושה קשה: בחלקים מהתקשורת מוכנים לדבר על השכול, אבל לא תמיד על השכול שלהן. מוכנים לדרוש חקירה, אבל לא תמיד כזו שתיגע בכל מוקדי הכוח. מוכנים לתת במה לכאב, כל עוד הוא מתיישר עם הזווית הנוחה.
1+לטענתן, זו בדיוק הסיבה שקולן כמעט לא נשמע. לא מפני שאין להן מה לומר, אלא מפני שהדברים שהן אומרות אינם נוחים לחלקים מסוימים בשיח הציבורי. הן שואלות שאלות פשוטות, אבל קשות: איך ייתכן שאחרי אסון כזה עדיין אין חקירה לאומית מלאה? איך ייתכן שמשפחות שאיבדו את היקר להן מכול צריכות להיאבק כדי שקולן יישמע? ולמה חלק מהתקשורת מתקשה לתת מקום למשפחות שמציגות עמדה אחרת?
"השכול השקוף" היא כתבה על כאב, אבל גם על אחריות. על משפחות שלא מוכנות שהשכול שלהן יהפוך לשקוף, ושלא מוכנות שהדרישה שלהן לצדק תידחק החוצה רק משום שהיא לא מתיישרת עם הנרטיב המקובל. זו גם מראה לשיח הישראלי כולו: למי נותנים קול, את מי משאירים מחוץ לפריים, ומי מחליט איזה כאב ראוי להישמע.
