גדי איזנקוט צריך להביט היטב באנשים שמריעים לו היום כי הם זקוקים לו. מבחינת השמאל, איזנקוט הוא כרגע לא מנהיג אלא מוצר: רמטכ"ל לשעבר, מרוקאי מהפריפריה, עטוף בממלכתיות ומסוגל להביא קולות שהאליטה הלבנה והמנותקת כבר אינה מצליחה להשיג בעצמה. הוא מזרחי המחמד התורן של השמאל.
הם מציגים אותו לראווה כהוכחה שהם כבר לא אליטיסטים, לא מתנשאים ולא מנותקים. הנה, הם אומרים, יש לנו מרוקאי משלנו. אחד שמדבר בשקט, מצטלם נכון ולא מאלץ אותם להתמודד באמת עם השנאה וההתנשאות שהצטברו במשך עשרות שנים כלפי מצביעי הימין, המסורתיים ותושבי הפריפריה.
אבל לחיבוק הזה יש תאריך תפוגה. איזנקוט רצוי כל עוד הוא מספק לשמאל את הסחורה: מנדטים מהימין הרך, תדמית ביטחונית ובעיקר תקווה להפלת נתניהו. ברגע שייכשל, יסטה מהקו או יעז לחשוב שהוא באמת מנהיג ולא שכיר פוליטי, המכונה שהרימה אותו תתהפך עליו באכזריות.
כך פועל המנגנון הזה: קודם מכתירים, אחר כך משתמשים ולבסוף מחסלים. עמיר פרץ כבר היה שם. כשחשבו שיוכל להביא את שדרות, הפריפריה והמזרחים, עטפו אותו בסיסמאות על מהפכה חברתית. כשהתברר שאינו מספק את הניצחון המיוחל, הוא הפך לקריקטורה של שפם ומשקפת. לא מנהיג, לא שר ולא יו"ר מפלגה – בדיחה עדתית שאפשר ללעוג לה באולפנים.
אבי גבאי עבר באותו מסלול. מפלגת העבודה הציגה אותו ככרטיס הכניסה המחודש שלה לישראל השנייה. בן למשפחה מרובת ילדים, יוצא שכונה, מנכ״ל מצליח, תפאורה מושלמת לקמפיין של מפלגה שחיפשה מזרחי שיכסה על הניתוק שלה. כשהקסם לא עבד והמנדטים לא הגיעו, החיבוק הפך לשריקות בוז. המושיע הפך לאשם, והכרטיס המזרחי נזרק לפח.
שאול מופז היה שימושי כל עוד הדרגות והעבר הביטחוני שלו תרמו למותג. כאשר כוחו נשחק, המערכת המשיכה הלאה והותירה אותו מאחור. גם אבי אשכנזי הוצב בחלון הראווה של כחול לבן כחלק מנבחרת הרמטכ"לים שנועדה להכניע את נתניהו. כשהמוצר נכשל הוא נעלם מהמדפים.
לא בונים שם מנהיגים. שוכרים פנים לצורך משימה. עכשיו הגיע תורו של איזנקוט. התקשורת כבר הפכה את מוצאו המרוקאי לכלי שיווקי. פתאום מי שבמשך שנים לעגו למצביעי הליכוד כ״ביביסטים״, ״בבונים״ ו״מנשקי קמעות״ גילו אהבה מופלאה למרוקאיות. אבל זו אינה אהבה למזרחים. זו אהבה למזרחי שמוכן לספק להם את הקול החסר בדרך חזרה לשלטון.
זה אותו שד עדתי, רק בחליפה ליברלית ובשפה מכובסת.השמאל אינו מבקש מאיזנקוט לשנות אותו. הוא מבקש ממנו להסתיר אותו. להיות שכבת הצבע המזרחית על קירותיה של אותה אליטה ישנה; לשדר עממיות מבלי להעביר כוח אמיתי; למשוך מצביעים מהפריפריה, אך להשאיר את השליטה בידי אותם מוקדי כוח תקשורתיים, משפטיים וכלכליים.
איזנקוט עשוי לחשוב שהוא רוכב על הנמר. בפועל, הנמר רק מאפשר לו לשבת עליו כל עוד הוא מתקדם בכיוון שנקבע עבורו. ברגע שהסקרים ייחלשו, תתחיל הספירה לאחור. תחילה ילחשו שהוא אינו כריזמטי. אחר כך יכתבו שהוא מתקשה להמריא. הפרשנים שאיתרו בו ״מנהיגות שקטה״ יסבירו לפתע שהוא אפור וחסר יכולת. בעלי הטורים שהציגו אותו כתקווה הלאומית יגלו בו הססנות, חולשה וחוסר התאמה. לבסוף יטילו עליו את האחריות לכישלון ויחפשו מזרחי חדש שיוכלו להעמיד בחלון הראווה.
וזה החלק שאיזנקוט צריך לפחד ממנו באמת: האנשים שמחבקים אותו היום יהיו הראשונים לנעוץ בו את הסכין מחר. הם יעשו זאת בחיוך, במילים מנומסות ובשם "טובת המחנה". הסיפור כאן אינו רק גדי איזנקוט. זהו הסיפור של מחנה שמדבר ללא הרף על גיוון, שוויון וייצוג, אבל מתקשה לראות במזרחי אדם בעל דרך עצמאית. מבחינתו הוא סמל, תפאורה או כלי לגיוס קולות. אם הוא שימושי הוא נסיך. אם הוא נכשל הוא נטל. ואם הוא מורד הוא אויב.
היום איזנקוט הוא המרוקאי של הליברלים. מחר הוא עלול לגלות שהמילה החשובה במשפט הזה מעולם לא הייתה מרוקאי" אלא "של". כי בשמאל לא באמת שואלים מי אתה. הם שואלים למה אתה יכול לשמש אותם. וברגע שהתשובה תהיה "לשום דבר" – החיבוק ייגמר, המסכות ייפלו והשד העדתי ייצא בסוף שוב מהבקבוק.
