במשך שנים טראמפ טיפח תדמית של מנהיג כוחני, כזה שלא מתקפל מול אויבים ולא מהסס להפעיל עוצמה אמריקנית. דווקא מול איראן נחשפת חולשה מדאיגה, לא אסטרטגיה של הכרעה, אלא פחד מהסלמה.
3+מאז אירוע הפלת המטוס של צבא ארה"ב מעל שמי איראן והדרמה המתוחה סביב החיפושים אחר אנשי הטייס והנווט, נדמה שטראמפ נחוש בעיקר בדבר אחד, להימנע מעימות צבאי נוסף מול איראן. האירוע הזה הותיר בו חותם עמוק. במקום לשדר הרתעה, הבית הלבן משדר להיטות להסכם, ובמזרח התיכון – להיטות היא חולשה.
האיראנים מזהים זאת היטב – לכן הם אינם ממהרים לשום מקום, להפך, הם מקשיחים עמדות, מעלים דרישות ומדברים כלפי טראמפ כמעט בזלזול. הם מבינים שהנשיא האמריקני רוצה הישג מהיר יותר משהוא רוצה הכרעה אמיתית. כשצד אחד מפחד מהמשך הלחימה יותר מהצד השני, תוצאות המו"מ כמעט ידועות מראש.
3+וכאן מתחילה הבעיה הישראלית: כי ההסכם המסתמן לא נועד לפרק את איראן מהשאיפות הגרעיניות שלה, לא למוטט את מנגנון הטרור שלה, ולא לעצור באמת את ההתבססות האזורית שלה, מטרתו העיקרית היא לקנות שקט זמני, שקט לטראמפ, שקט לכותרות, שקט לקמפיין.
אבל ישראל לא חיה מכותרות, היא חיה מהמציאות.
והמציאות היא שאיראן של היום אינה מדינה שמחפשת פיוס. זהו משטר קיצוני, סבלני ואידיאולוגי, שממשיך לחמש שלוחות, לבנות כוח ולהתקדם לעבר יכולת גרעינית. הסכם חלש לא יפתור את הבעיה. הוא רק ידחה אותה, בתנאים גרועים יותר.
3+בסופו של דבר, טראמפ עשוי לצאת עם תמונת ניצחון פוליטית. ישראל, לעומת זאת, עלולה להישאר לבד מול איראן חזקה יותר, בטוחה יותר בעצמה, וקרובה יותר למטרותיה, וזה כבר לא יהיה משבר אמריקני.
זו תהיה הבעיה שלנו.
בסופו של דבר, מתברר שטראמפ לא העניק לישראל גב אסטרטגי, אלא חיבוק דוב. הרבה הצהרות, הרבה אהדה, אבל ברגע האמת הוא בוחר בשקט אישי ובהסכם חלש במקום בהתמודדות אמיתית עם האיום האיראני. מי שהבטיח לפרק את איראן מנשקה ומכוחה, עלול להיזכר כמי שנתן לה זמן, חמצן ולגיטימציה, והשאיר את ישראל לבד מול הסכנה.
