השבת נדדתי בעיר בשרון בין בתי כנסת. באחד מהם הונצח קצין שנפל במלחמת יום הכיפורים, ומאז נוספו לרשימת הנופלים בקהילה המקומית עוד רבים וטובים. בבית כנסת אחר, במרחק קצר משם, שבו שבעה מבני הקהילה נפלו במלחמה האחרונה, נוכחותם של לוחמינו מורגשת בכל קיר ופינה.
5+כתובת לזכר קצין שנפל בלבנון, שלושה שבועות בלבד לאחר נישואיו, זועקת מן הקיר. קסדה המעטרת את ספר התורה ככתר קדושה מנציחה לוחם אחר. וכאשר ספר התורה שב אל ההיכל, הפרוכת נושאת עליה שמות נוספים של נופלים יקרים ואמיצים ממערכות קודמות.
אלו אינם סיפורים חריגים. זו המציאות הישראלית. שוחחתי עם חברים וידידים. אחד מהם לא ראה את בתו, קצינה בגבול הצפון, כבר חמישה שבועות. בנו, קצין שריון שאיבד רבים מחבריו, מקדיש את חופשותיו הקצרצרות לביקור משפחות שכולות וחיילים פצועים. חבר אחר, ששכל את בנו בפיגוע טרור, מספר על שלושת חתניו הנמצאים בזירות הלחימה השונות. ואדם נוסף, שכבר מזמן עבר את גיל המילואים, מספר שמאז תחילת המלחמה כמעט לא זכה לשמור שבת, בשל שירותו בזירה מודיעינית רגישה וחיונית.
5+המציאות הזאת מכה בלב. היא מטלטלת את הנפש. ומתוכה בוקעת זעקה אילמת: עד מתי? לא עד מתי נילחם. עם ישראל ידע תמיד להילחם כשנדרש לכך. השאלה היא עד מתי נמשיך לנהל מלחמה בלי הכרעה מספקת, בלי הגדרת תכלית ברורה ובלי נכונות להפעיל את מלוא העוצמה הנדרשת כדי לשנות את המציאות מן היסוד.
אומה חפצת חיים אינה יכולה להתרגל לכך שחיילי מילואים נקרעים ממשפחותיהם שוב ושוב, שקהילות שלמות חיות בצל שמות נופלים חדשים מדי חודש, ושדורות שלמים גדלים מתוך הבנה שמלחמה מתמשכת היא מצב טבעי שאין לו סוף.
5+מלחמות אינן אמורות להפוך לשגרת חיים. תפקיד הנהגה איננו רק לנהל את הסכסוך, להכיל אותו או לדחות את סבב הלחימה הבא. תפקידה להכריע. לנצח. ליצור מציאות חדשה שבה אזרחי ישראל אינם חיים על חרבם בלבד, אלא יכולים גם לבנות, ליצור, להקים משפחות ולחיות חיים נורמליים ובטוחים בארצם.
דווקא גבורת הלוחמים והעמידה המופלאה של החברה הישראלית מחייבות את ההנהגה ליותר. מי שרואה את עוצמת ההקרבה בעם מבין מיד שאסור להסתפק בחצי ואפילו לא בשלושת רבעי עבודה. אסור לחזור שוב לאותה תפיסה ישנה של ניהול סיכונים, הכלה, דחיית הכרעה וקניית שקט זמני במחירים אסטרטגיים כבדים יותר בעתיד.
5+המחיר שישראל משלמת כבר מזמן איננו מחיר של "מבצע" זמני או סבב לחימה נקודתי. מדובר במציאות מתמשכת החודרת (כמעט) לכל בית, קהילה ומשפחה בישראל. לכן גם התשובה אינה יכולה להיות טקטית, חלקית או זמנית. היא חייבת להיות לאומית, עמוקה והיסטורית. ישראל חייבת להגדיר לעצמה כיצד נראית הכרעה. מהו היעד הסופי של המערכה. איזה סדר ביטחוני, מדיני ואזרחי חדש היא מבקשת ליצור. ומהם הצעדים הנדרשים כדי להגיע אליו באמת, לא בסיסמאות ולא בהצהרות.
העם הזה הוכיח פעם אחר פעם שהוא מוכן לשלם מחירים כבדים למען קיומו ועתידו. אך יש הבדל עצום בין הקרבה למען ניצחון לבין שחיקה אינסופית ללא אופק ברור.
5+הגיעה העת לומר את האמת הפשוטה: אי אפשר להמשיך כך. אי אפשר להמשיך לחיות בין אזעקה לסבב, בין גיוס לשכול, בין גבורה בלתי נתפסת לבין מדיניות שאינה מעזה להכריע.
הגיעה העת לסיים את המערכה הזאת מתוך עוצמה, יוזמה והכרעה. לא מתוך עייפות. לא מתוך לחץ חיצוני. ולא מתוך השלמה עם מציאות שאסור להשלים עמה. עם ישראל ראוי ליותר מניהול מתמשך של מלחמה. הוא ראוי לניצחון.
