בשבוע האחרון סערה המערכת הצבאית סביב אותו לוחם נח"ל שהצמיד לדש חולצתו פאץ' משיח בעת ביקור הרמטכ"ל אייל זמיר. רבים מיהרו לעסוק בשאלה האם מדובר בחציית קו, בפרובוקציה או בזכות להביע עמדה. אבל בעיניי, הסיפור האמיתי נמצא במקום עמוק הרבה יותר, שאלת המשמעת בצה"ל והאופן שבו היא נאכפת.
4+צבא לא יכול להתקיים בלי משמעת. לא בגלל טקסיות, לא בגלל נראות, ולא בגלל רצון "לחנך" חיילים, אלא משום שמשמעת היא ההבדל בין סדר לכאוס. המשמעת היא מה שמוביל חייל לבדוק שוב את הנשק לפני יציאה לפעילות, היא מה שגורם למפקד לוודא שכל לוחם חגור כנדרש, והיא מה שמקטין טעויות אנוש שעלולות להיגמר באסון. מי שמזלזל בפרטים הקטנים, מגלה בדרך כלל מאוחר מדי שאין באמת דבר כזה פרט קטן.
תרבות של הקפדה היא אותה תרבות שמפחיתה תאונות דרכים צבאיות, שמונעת תאונות אימונים, וששומרת על חיי אדם גם בשדה הקרב. צבא מקצועי נמדד דווקא בדברים שנראים שוליים, כי מהם נבנית הנורמה.
ולכן, אם בצה"ל החליטו שאסור להצמיד תג לא צבאי רשמי למדים, יש לאכוף זאת באופן ברור, חד וללא גמגום. אבל כאן מגיע ה"אבל" הגדול. משמעת שאינה נאכפת באופן אחיד איננה משמעת, היא פוליטיקה.
4+אכיפה סלקטיבית היא הרס האמון הפנימי של המערכת. חיילים ומפקדים מוכנים לקבל כללים נוקשים כאשר הם יודעים שהם חלים על כולם, מהטוראי ועד האלוף. אי אפשר לדרוש הקפדה מוחלטת מלוחם צעיר בשטח, ובאותה נשימה להתעלם ממקרים אחרים שבהם הופרו נורמות צבאיות או ציבוריות על ידי בכירים יותר.
בעיני רבים בציבור, חוסר האכיפה מול אנשי מילואים מחיל האוויר שקראו לסרבנות בעבר, היחס כלפי בכירים במערכת המשפט הצבאית, והעובדה שעד היום כמעט לא נראתה לקיחת אחריות אישית ממשית מצד גורמים בכירים על מחדל ה 7 באוקטובר ולא ננקטה כל אכיפה משמעתית נגדם, יוצרים תחושה קשה של דין אחד לזוטרים ודין אחר לבכירים.
וזה אולי הנזק הגדול ביותר. כי חייל שמרגיש שהמערכת הוגנת, יקבל גם החלטות קשות. אבל חייל שמרגיש שהאכיפה תלויה בדרגה, בקשרים או באקלים הציבורי, מאבד אמון. וצבא בלי אמון פנימי לא יכול לנצח. צה"ל חייב לחזור לעיקרון פשוט, משמעת אחידה. בלי קריצות, בלי מחנות, בלי איפה ואיפה.
4+אם תג משיח על מדים הוא עבירה, אז כל חריגה מהנורמה צריכה להיבחן באותה רצינות. ואם דורשים אחריות מחייל צעיר, חייבים לדרוש אחריות גם ממי שיושב בחדרי הפיקוד. דווקא בתקופה שבה החברה הישראלית שסועה והצבא עומד תחת עומס אדיר, אסור לוותר על עקרונות היסוד.
משמעת היא לא עניין קוסמטי, היא חלק מהיכולת המבצעית, אבל כדי שתהיה לה משמעות אמיתית, היא חייבת להיות שווה לכולם.
לצד הצורך במשמעת, קשה להתעלם גם מתחושת חוסר הפרופורציה בענישה עצמה. 30 ימי מחבוש על הצמדת תג משיח לדש המדים משדרים מסר חריף בהרבה מחומרת המעשה בפועל. משמעת צבאית חייבת להיות תקיפה, אך גם שקולה ומידתית.
4+כאשר העונש נתפס כמוגזם ביחס למעשה, המערכת אינה מחזקת את סמכותה, אלא עלולה דווקא לעורר תחושת אי צדק ולפגוע באמון החיילים והמפקדים כאחד. ענישה אמורה לחדד גבולות, לא ליצור תחושה של נקמנות או אכיפה ראוותנית. דווקא משום שמשמעת היא ערך חיוני, אסור להפוך אותה לכלי של ענישה לא מידתית. עוצמתה של מערכת נמדדת לא רק ביכולתה להעניש, אלא גם ביכולתה להפעיל שיקול דעת.
לסיכום
צה"ל זקוק למשמעת לא רק כדי לשמור על סדר, אלא כדי לשמור על חיי אדם, על מקצועיות ועל אמון פנימי. ההקפדה על הפרטים הקטנים היא זו שמונעת את התאונה הבאה ואת הכשל הבא בשדה הקרב. אך משמעת אמיתית אינה יכולה להתקיים בלי צדק ואחידות באכיפה. ברגע שהכללים נאכפים רק כלפי הזוטרים ונעצרים מול הבכירים, נפגעת לא רק תחושת ההוגנות, אלא גם עצם סמכותה של המערכת.
דווקא משום שמשמעת היא ערך חיוני, אסור להפוך אותה לכלי של ענישה לא מידתית. עוצמתה של מערכת נמדדת לא רק ביכולתה להעניש, אלא גם ביכולתה להפעיל שיקול דעת. המסר חייב להיות ברור, דין אחד לכולם, מהמפקד הבכיר ביותר ועד אחרון החיילים. כפי שנאמר במקורות: "אֵיפָה וְאֵיפָה, תּוֹעֲבַת ה׳ גַּם שְׁנֵיהֶם" (משלי כ׳, י׳). הפסוק מזהיר מפני מוסר כפול ומדגיש את החשיבות שבמידה אחת ושווה לכולם, עיקרון שהוא לא רק ערך מוסרי, אלא תנאי הכרחי לבניית אמון, אחריות ומשמעת אמיתית.
