ביום ראשון האחרון חלפו שנתיים מאז נפילתו של סמ"ר נחמן מאיר חיים וקנין הי"ד, אבל אחותו הקטנה תאיר בת ב-19 רק מתחילה לעכל את האובדן. "אני מרגישה כאילו זה קרה אתמול, כאילו עכשיו זה קרה. יש לי חור בלב בצורה שלו". בריאיון ל-C14 היא מספרת על הגעגוע לחיוך שמעולם לא ירד מפניו, גם ברגעים הקשים ביותר בעזה, ועל הילד שלא היה חוזר מהצבא בלי זר פרחים לאמא.
3+כיום תאיר היא חוקרת במצ"ח, תפקיד אליו הגיעה בזכות הדחיפה והאמונה של אחיה הגדול. למרות המוסכמות בסביבה הדתית שבה גדלה, נחמן היה זה שנטע בה את הביטחון ללכת אחרי הלב. "כל המסע שלי עבר דרכו", היא מסבירה. "הוא ידע הכל ותמך בהחלטה שלי להתגייס. אחרי שהוא נפל, החלטתי עוד יותר שזה המקום שלי. זו הדרך שלי להרגיש אותו קרוב, להמשיך את המורשת של משפחה שנותנת הכל למען המדינה, בדיוק כפי שנחמן נתן".
ב-7.10, עם פשיטת מחבלים מעזה על יישובי העוטף, הוקפץ נחמן לניר עוז והיה מהראשונים שהגיעו לקיבוץ. המראות הקשים שראה שם ליוו אותו אל תוך הלחימה בעזה, אבל הם לא הצליחו לכבות את האור שלו. "חברים שלו מספרים שלמרות הכל, החיוך אף פעם לא ירד לו מהפנים", אומרת תאיר. "הוא תמיד היה צוחק ורוקד, גם בתוך המלחמה". כששני חבריו נפלו והוא עצמו נפצע קשה באוזנו באירוע של ירי פצמ"ר לעברם, נחמן הוכיח מהי מסירות נפש. במקום להתפנות, הוא נשאר בשטח, לקח פיקוד והמשיך להוביל את חבריו. "הוא היה מחובר לצוות בכל נימי נפשו. מבחינתו, לצאת ולהשאיר אותם לבד פשוט לא הייתה אופציה".
3+מבעד למדים ולתפקידי הפיקוד המרשימים, נחמן היה אדם של חלומות ופשטות, צעיר שחי כל רגע כאילו הוא האחרון. אהבתו הגדולה ביותר הייתה נתונה לים; הוא היה צוללן ובעל רישיון סקיפר. לצד זה, הוא היה בחור מבריק עם עיניים לעתיד, שהתעניין בהייטק ובהשקעות ואף החל להשקיע בביטקוין. "היו לו המון תוכניות", מספרת תאיר בכאב, "הוא רצה לטייל בעולם עם הצוות שלו אחרי השחרור, ללמוד, להתחתן ולהקים משפחה".
למרות הישגיו הרבים, הענווה שלו הייתה יוצאת דופן, בני משפחתו גילו רק בשבעה את היקף תפקידיו כחבלן ומפקד בסיירת. הוא מעולם לא התפאר בגבורתו, אלא בחר לחיות לפי המצפן הערכי שעיצב לעצמו: "קודם כולם ורק אחר כך אני". לדברי המשפחה, גם כשחבריו סיפרו איך קפץ למים באומץ כדי להציל חבר שנתקע על סלע למרות פחד הגבהים שלו, נחמן נשאר אותו ילד עניו, זה שרואה את האחר לפני שהוא רואה את עצמו.
3+האסון הגדול התרחש ב-18 במאי 2024. נחמן נפל בפעילות מבצעית ברפיח, בפיצוץ מטען במבנה אליו נכנס עם חברו ליחידה, נועם בטאן הי"ד. "הדפיקה בדלת, בערך שש שעות אחרי האירוע, שינתה לנו את החיים ב-180 מעלות", משחזרת תאיר את הרגע שבו הזמן עצר מלכת. "נחמן היה הכל עבורנו, ופתאום הרגשנו שחרב עלינו עולמנו. בבית של שש בנות, הוא היה עמוד התווך והלב הפועם. גם היום, הזמן לא באמת עושה את שלו. ההבנה שלא ראיתי אותו ושלא חיבקתי אותו שנתיים, רק הופכת את זה ליותר קשה לעיכול".
למרות הסכנות המוחשיות שליוו אותו בלב עזה, בבית משפחת וקנין האופציה שנחמן לא יחזור מעולם לא באמת דוברה. "נחמן היה אלוף במה שהוא עושה, ותמיד ידענו את זה", מסבירה תאיר. נחמן, בביטחון השקט שלו, דאג להרגיע את החששות הטבעיים של שש אחיותיו והוריו בכל פעם שיצא לשטח. "הוא תמיד אמר לנו שהכל בסדר, שהם חכמים ובודקים הכל לפני כן עם רחפן. הייתה הרגשה שהכל בשליטה". הפחד אמנם ריחף ברקע, אך המקצועיות והרוגע שלו נסכו בהם אמונה שדבר לא יכול לקרות לו. "אף אחד לא דמיין שיקרה לו משהו, וגם לא רצינו לדמיין. פשוט פחדנו מזה, אבל באמת האמנו שהוא יחזור".
3+בתוך השכול הכבד, המשפחה בחרה בחיים ובמפעל הנצחה אדיר שנוגע באלפים. סטיקרים עם חיוכו של נחמן מעטרות רכבים ורחובות בכל הארץ, וספינה הנושאת את שמו מפליגה בים שכל כך אהב. יש לו אנדרטה תת-ימית ייחודית באתר צלילה, ספר תורה שנכתב לזכרו, ואפילו עמוד טיקטוק עם עשרות אלפי עוקבים ששואבים כוח מדמותו. "ההנצחה היא מה שעוזר לנו להתמודד עם האובדן", מסבירה תאיר. "כשאנשים אומרים לי שהם מכירים אותו מהרשת, שיש להם מדבקה שלו באוטו או שהם שמעו עליו בהופעה, זה מרפא. לדעת שהוא לא נשכח, שהאור שלו ממשיך להאיר בלבבות של אנשים".
שבוע אחרי נפילתו, נחמן הופיע בחלומה של תאיר, במסר שמשמש לה מאז כעוגן. "חלמתי שהוא נכנס הביתה עם המדים והקיטבג שלו, בדיוק כמו תמיד", היא מספרת בלחש. "הוא חיבק אותי חזק ואמר לי: 'תהיי חזקה, תשמרי על אמא'. בחיבוק הזה אני מחזיקה בכל יום, בכל רגע שקשה".
