נשיא המדינה יצחק הרצוג נשא היום (שלישי) נאום בטקס הממלכתי ליום הזיכרון לחללי צה"ל בהר הרצל: "גם השנה, לגודל השבר, הצטרפו פנים ושמות יפים ואהובים, לרשימת החללים הארוכה מדי שאנו מזכירים כאן היום. למשפחת השכול נוספו לדאבון הלב, עוד כל כך הרבה אבות, אמהות, אחים, אחיות, בנות ובני זוג, ילדות וילדים, נכדות ונכדים, אהובות ואהובים, משפחות שלמות, שבורות לב".
6+הרצוג הוסיף: "אני מביט בכם, בני משפחת השכול הישראלית ומראה פניכם מלמד אותי יותר מכל מילה ומכל סיפור. על יקרים ויקרות כל כך שאיבדנו, על אוצרות מיוחדים במינם שהטרור נטל מעמנו באכזריות נוראה. 2582 ארבע ספרות חקוקות בפתחו של לוח הזכרון, הניצב כאן מאחורי בדממה.
"ארבע ספרות המציינות את שנת הירצחו של הרב אברהם שלמה זלמן צורף, שנחשב חלל פעולות האיבה הראשון. מאה שבעים וחמש שנים מפרידות בינינו לבין יום הירצחו. מאה שבעים וחמש שנים בהן שנתה הארץ את פניה לבלי הכר".
6+כמו כן ציין כי "בבוקר אותו הרצח, שפותח את הרשימה הנוראה, ירושלים עוד הייתה כלואה בין חומות העיר העתיקה, המדינה שהקמנו אפילו לא הייתה רעיון בוסרי, ותל אביב עוד לא הייתה שם של מקום, ואפילו לא שם של ספר של הרצל. וההר הקדוש הזה שבו אנו עומדים – היה מכוסה כולו טרשים. המפעל הציוני בנה את הארץ לארכה ולרחבה, בכוחות אדירים של צמיחה והגשמה".
לדבריו לא נוכל כיום לזהות כמעט דבר ממה שהיה לפני שבעים ושמונה השנים בהן קיימת מדינת ישראל: "למעט דבר אחד שצורב את הלב שוב ושוב: אויבינו המבקשים להשמידנו, המוסיפים לאחוז באותן שיטות טרור אכזריות ובניסיונות למנוע את הבית מלהיבנות".
6+כמו כן אמר: "במושבה מוצא בפאתי ירושלים, ניצב עד היום "הבית האדום" שהוקם לפני למעלה ממאה שנים על ידי סבה של אמי, סבא רבא יחיאל מיכל שטיינברג יחד עם אחיו ירחמיאל. סבי לא בנה שם רק קורת גג, הוא הקים, שם בבית האדום, מפעל לבנים ורעפים. הלבנים הללו, שחצב סבי מן העפר והחמר של הרי ירושלים, היו לחמר שנתן לעיר את פניה המתחדשות.
"בבוקר שבת, 18 בספטמבר של שנת ,2111 במאורעות תרפ"ט, ביקשו אויבינו – להפוך את הלבנים הללו לאבק. תושבי הכפר קאלוניה הסמוך, פשטו על מוצא בניסיון להחריבה, הם טבחו, אנסו וביצעו מעשי זוועה במשפחות רבות, ובתוכן, במשפחת מקלף השכנה. אחד עשר אנשים נרצחו באכזריות, מרדכי וחנה מקלף, ילדים קטנים, ניצלו לבדם כשהצליחו למצוא מחבוא במפעל של סבא שטיינברג".
6+לדבריו הניצולים סירבו להיכנע לייאוש: "הם שבו והוסיפו לבנותה, לבנה אחר לבנה בדרך אל בניין המדינה. כיום, אותו בית אדום, ניצב לתפארה בלב כביש מספר אחת, העולה לבירה. הזריחה של בוקר שבת, שבעה באוקטובר, היתה אמורה להיות זריחה מופלאה. רחבת מסיבת הנובה התמלאה ברוקדות ורוקדים, שחגגו חופש ואהבה. ביניהם הסתובבו מתנדבים מארגון "על"ם", ארגון חשוב שתומך בצעירים בסיכון, ארגון מציל חיים.
"המתנדבים הללו, היו שם בתפקיד, כדי לסייע לטובת מי שאולי זקוקים לעזרה במסיבות. "המלאכים והמלאכיות בחולצות הכחולות", כך כינו אותם החוגגים. סיגל לוי, בת 12 מנתניה, ליאור אטיאס-חדד, בת 18 מרחובות, יונתן ריכטר, בן 15 מעין הוד, היו – מלאכים כאלה. שלושתם נרצחו באכזריות, בטבח הנורא, בזמן שהיו עסוקים במעשה טהור של נתינה".
6+הרצוג ציין כי מדובר בטרור אכזרי, למול פשטות של חסד: "מקדשי מוות למול מקדשי חיים, מבקשי חורבן למול עם של יוצרים ומגשימים. תשעים וארבע שנים מפרידות בין שבת לשבת. בין אותה שבת של שנת תרפ"ט, ליום האסון הנורא.
והשיטות של הטרור חוזרות על עצמן למרבה הזוועות, והלב מסרב להאמין. כאז כן עתה, העדויות זועקות. ובעוד אנו נלחמים, כדי לבנות ולהיבנות, אויבינו מוסיפים להרוג בנו, בדרכים אכזריות, כשגם ברגעים אלו ממש, עוד טרם יבשו הדמעות, על חלק מן הקרבנות".
6+באשר למערכות מול איראן ולבנון אמר: "מנסות לפגוע בנו, כולנו, ללא אבחנה. הן אינן מבחינות בין תפיסות, אמונות, דתות או דעות. בין דם לדם. אך למולן במפעל התקווה, הולכת ומתחזקת לה ברית הצמיחה. ולברית הזו שותפים ישראלים מכל רקע, דת, אמונה, אורח חיים ותפיסות עולם, שמבקשים דבר פשוט מאוד – הם מבקשים שוב ושוב לבחור בחיים.
"בחלוף שנתיים וחצי מתחילת המלחמה, אנו ניצבים בפני פרק היסטורי חדש. פגשנו
תהומות, וגם העפלנו לפסגות. ספגנו מכות, אך הכרענו אויבים והעצמנו בריתות
חדשות. גם כעת אנו זוכרים את המטרה לשמה אנו נלחמים – הניצחון שלנו איננו מסתכם רק בהכרעת האויב, הניצחון יהיה שלם בהשבת החיים למסלולם. הניצחון יהיה היכולת שלנו להוסיף לייצר, לגדול, ללמוד, לבנות ולהיבנות. להפריח עוד שממות, להגשים עוד חלומות".
6+את דבריו סיכם במסר מחזק: "מעגל השכול הישראלי – אין לו סוף ואין לו התחלה. כי במדינה שלנו, כולנו מכירים. לכולנו יש חלל בלב עם שם ופנים, לכולנו מכר קרוב או רחוק שניטל מחיינו במערכה וגם כשאנו מוסיפים לצמוח, את החלל הזה אנו נושאים בליבנו כמו כוויה. כי בארץ הזו תקווה ואיבה, חיות כאן יחד בערבוביה.
