יום הזיכרון ויום העצמאות שוב ניצבים זה לצד זה. הכאב והשמחה, הקושי והתקומה שוב מזכירים לנו את אופי החיים הישראלים בארץ ישראל מאז קמה המדינה. המעבר החד בין אבל לשמחה אינו רק צירוף לוח שנה, אלא ביטוי עמוק לסיפור הלאומי שלנו, סיפור של עם שנקרא שוב ושוב להילחם על קיומו, ושל אנשים פרטיים, של משפחות וקהילות ששילמו את המחיר הכבד ביותר כדי לאפשר חיים של חירות.
2+ויקטור פרנקל, מחבר הספר "אדם מחפש משמעות", לימד אותנו כי גם בתוך הסבל הקשה ביותר האדם זקוק למשמעות. בהקשר הישראלי, משמעות זו אינה יכולה להישאר ברמה הסמלית בלבד. כל משפחה ששילמה את המחיר הכבד ביותר ואיבדה את היקר לה מכל שואלת, גם אם בליבה בלבד: לשם מה?! התשובה לשאלה הזאת אינה יכולה להיות ריקה ולא יכולה להישאר רק במילים; היא חייבת לבוא לידי ביטוי במציאות משתנה.
המשמעות האמיתית לנפילתם היא בכך שדמם של הנופלים אינו רק זיכרון אלא גם מנוף לתיקון והתקדמות, מציאות שבה המצב הביטחוני משתנה לטובה ואיננו חוזרים אחור לאותן קונספציות שגבו מאיתנו מחיר כבד כל כך. רק הישג ביטחוני ברור, כזה שמבטיח חיים בטוחים יותר לילדינו, יכול לתת תשובה מוסרית אמיתית לשאלה – לשם מה?! חשוב שנזכור שהנופלים הגיבורים אינם עומדים בפני עצמם אלא הם חוליה בשרשרת ארוכה.
2+זוהי שרשרת של אחריות ושל שליחות, מהדורות הקודמים ועד ימינו. המלחמות שלנו מעולם לא היו מלחמות שאנו בחרנו בהן מרצון, אלא מלחמות שאנו נקראים אליהן מכורח קדושת החיים. ההבנה הזו מחייבת אותנו להביט על הנופלים לא רק דרך כאב האובדן, אלא גם דרך מקומם בתוך סיפור רחב יותר, סיפור של עם שמגן על עצם קיומו. במהלך המלחמה, בזמן ששהיתי בבית בצפון רצועת עזה, חזרתי במחשבותיי אל העבר.
זוהי שרשרת של אחריות ושל שליחות, מהדורות הקודמים ועד ימינו. המלחמות שלנו מעולם לא היו מלחמות שאנו בחרנו בהן מרצון, אלא מלחמות שאנו נקראים אליהן מכורח קדושת החיים. ההבנה הזו מחייבת אותנו להביט על הנופלים לא רק דרך כאב האובדן, אלא גם דרך מקומם בתוך סיפור רחב יותר, סיפור של עם שמגן על עצם קיומו. במהלך המלחמה, בזמן ששהיתי בבית בצפון רצועת עזה, חזרתי במחשבותיי אל העבר.
2+במהלך המלחמה, בזמן ששהיתי בבית בצפון רצועת עזה, חזרתי במחשבותיי אל הפואמה "בעיר ההריגה" של חיים נחמן ביאליק, שנכתבה בשנת 1903 בעקבות פרעות קישינב. הפואמה מתארת בלשון לא קלה את הטבח ביהודים. פתחתי במכשיר הסלולארי שלי את השיר, הדמיון בין מילות הפואמה לבין מראות השבעה באוקטובר היה מצמרר. מאה ועשרים שנה בדיוק חלפו מאז חשבתי לעצמי, אז מה בעצם השתנה חשבתי לעצמי. כיצד ייתכן ששוב נטבחים יהודים בצורה כה דומה.
בתוך השאלה הזו ובתוך מילות הפואמה מצאתי גם את התשובה. יש שורה אחת בפואמה שמתארת את הגברים היהודים המתחבאים מאחורי חביות, בעוד בני משפחתם נטבחים. הגברים חסרי אונים ומתפללים מאחורי החביות וכל שיש בידם לעשות מול המראות המזוויעים הוא להתפלל בליבם "ריבונו של עולם עשה ואלי הרעה לא תבוא". אנו איננו היהודים הללו עוד; אנו יהודים שקמים, נלחמים, יוצאים מהבתים ומגינים על עצמנו.
כך קרה במהלך השבעה באוקטובר ומאז ועד רגע זה. יש לנו מדינה, יש לנו צבא, יש לנו גם צרות – אולם אלה צרות של עם בארצו. אלו צרות של עם שיש לו את היכולת והחובה להבטיח את ביטחונו. הפרספקטיבה הזו אינה מבטלת את הכאב, היא מחדדת אותו והיא בעיקר מטילה עלינו את האחריות שלא להסתפק בהכלה, לא להישען על תקוות שווא, אלא לפעול באופן שמבטיח כי המציאות הביטחונית שלנו תהיה בטוחה יותר.
יום הזיכרון ויום העצמאות מזכירים לנו את המחיר, המשמעות והחובה להבטיח שהקורבן לא היה לשווא, ושהמציאות החדשה תאפשר צמיחה ועצמאות. המדינה שאנו חוגגים את עצמאותה חייבת להיות מדינה חזקה, בטוחה ונחושה. עלינו להיות מדינה שמבינה כי חירות אינה מובנת מאליה, אלא היא תוצאה של בחירה מתמדת של כולנו לעמוד איתן, להילחם כשצריך ולנצח למען הדורות הבאים.
